כולנו חרדים?

העורכים של הארץ, ושל דה-מרקר – לפחות של האתר שלהם – פשוט אומנים. שוב כתבות שכאילו חוברו להן יחדיו. הפעם לא שתיים, אלא שלוש! אמנם בהפרש של יום בין כל אחת מהן, אבל עדיין די מדהים לראות אותן מתחברות.

שתי הראשונות, עומדות זו מול זו כמו שני פילי ים הנאבקים זה מול זה קרב ענקים של הישרדות: בפינה אחת של הזירה, הארץ: אלפי חרדים התפללו בכביש בר-אילן במחאה על פתיחת חניון קרתא., בפינה הנגדית, דה-מרקר: קריית יובל, קיץ 2009: מלחמות הדת מתערבבות במלחמות על מחירי הנדל"ן .

בהפגנות בבר אילן אין הרבה חדש. פעם הן היו הפגנות על עצם סגירת הכביש בשבת – אם איני טועה, אי שם בשנת 1996 – והיום הפכה השדרה המפויחת לכידון קדמי במאבק הציבורי של החרדים נגד שאר העולם. הפינה המעניינת יותר היא קריית יובל. יש צדק לא מועט בטענה של החרדים כי למדיניות של אותם פעילים חילוניים נגדם יש ניחוח אנטישמי. העובדה שגם החילונים יהודים אינה מורידה מחטאם להטריד את חופש הפולחן של החרדים גם בבתים פרטיים – והתכנון העירוני אינו תירוץ להפרה כל כך בוטה שכזו.

תורת המחירים

פעם אחר פעם ניתן לשמוע את קול הנהי – המוצדק – של ירושלמים חילונים ואחרים שאינם חרדים על איבוד אופיין החופשי, יחסית, של שכונות והפיכתן לשכונות חרדיות. לעומת הפעילים החילונים שפורצים כמו נערים סוררים לבתי כנסת מאולתרים, השבאב החרדי דומה יותר למשמרות מהפכה. וגם אם לא השבאב, כשהרחוב ברובו המוחלט חרדי, מספיקים מבטים לא ידידותיים כשאתה מגיע ברכב לביתך בשבת, או כשאינך לבוש בפורמט החרדי, על מנת להבין שאינך שייך לשכונה שלך – גם אם חיית בה כל חייך.

לכן המכרז של האוניברסיטה העברית חשוב כל כך. בבת אחת הוא יכול לשנות משמעותית את אופי הרחוב הקרייתיובלי מרחוב פלורליסטי שיכולים לחיות בו כולם לרחוב בו הפלורליזם מתחיל בחרד"לים ונגמר במאה-שערים.

על הרקע הזה, ובמטרה להדוף את הניסיון החרדי, התארגנה עמותת "רוח חדשה", שגייסה כ-700 מתעניינים שמתוכם שילמו על ההרשמה כמה עשרות, והגישה את מועמדותה למכרז ביחד עם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הצעירים, יקיר שגב. הם מציעים דירות בנות כ-54 מ"ר בכ-440 אלף שקל לסטודנטים ולבוגרי אוניברסיטה, מחיר נמוך יחסית למחיר השוק. עם זאת, הדירות טעונות שיפוץ מאסיווי, כך שמחירן הסופי אחריו עשוי לעלות משמעותית. במגזר החרדי מתארגנות לפחות ארבע קבוצות רכישה שונות, המציעות יחידות דיור בפרויקט בכ-600 אלף שקל.

"מדובר במאבק על דמותה של השכונה, שצריכה להישאר ציונית, בעוד שנכון להיום קיימת השתלטות של החרדים", מסביר בלהט שגב. "הפרויקט יאפשר לצעירים בני 20-30 לרכוש יחידות דיור מוזלות. כ-70 זוגות צעירים אקדמאים הם זריקת עידוד משמעותית לאזור נחלש והולך. המטרה שלנו היא להכניס צעירים במקום חרדים. זמן רב מדברים על הצורך בדיור בר השגה, והמיזם הזה הוא צעד ראשון וממשי בכיוון".

יפה מאוד – התארגנות צרכנית נבונה עם ערך מוסף ציבורי. אך החרדים לא פרייארים. הם הרבה יותר מנוסים וטובים בארגון קהילתם המוגדרת היטב וגם הם מצטרפים:

"החרדים שוברים את כללי המשחק", אומר פרידמן, "הם מבטיחים לציבור שלהם דירות בנות חמישה-שישה חדרים בכ-600 אלף שקל. בפועל מדובר בדירות בשטח של כ-54 מ"ר בלבד ובמקום אין תב"ע שמאפשרת את הרחבתן. בנוסף, הדירות כיום הן במצב נורא ואינן ראויות למגורים. דרוש במקום שיפוץ טוטלי. האוניברסיטה לא מאפשרת לצרכנים בקבוצות הרכישה לראות את הדירות, לכן החרדים מבטיחים הרים וגבעות ומצליחים לסגור מהר את הרשימה בקבוצה. זה סוג של נוכלות".

איני יודע אם זו באמת נוכלות. מי שיסתובב באזור סנהדריה, למשל, בצפון העיר, יראה איך דירות של 54 מ"ר בלבד מקבלות אישור והופכות לדירות 70 מ"ר – התארגנות יעילה של הדיירים הכמהים למרחב גדול יותר והנעת גלגלים בעיריה מאפשרות כל מיני תוספות בניה של חדר או שניים המתחברים אל הדירה (הבנין המקורי השחיר עם השנים וכך ניתן לזהות את התוספות הבהירות יותר):

סנהדריה - תוספות בניה

וגם אם לא חמישה-שישה חדרים, דירת 54 מ"ר בקריית יובל לפעמים טובה יותר מדירת 80 מ"ר בבית"ר עילית אם בית המדרש שלך וההורים שלה גרים בבית וגן. לכן חוששים הלא-חרדים מהמוכנות הגבוהה של החרדים לשלם על דירות בקריית יובל.

"האוניברסיטה נהפכה לכלי בידי פוליטיקאים. העירייה לא רוצה שהחרדים ישלטו באזור", אומר פרידמן. "לישורת האחרונה יגיעו שתי קבוצות מרכזיות: שגב ואנחנו. כל השאר מנסים לעשות כסף קטן על דמי הרשמה. ניר ברקת חייב את הבחירות לציבור הדתי-לאומי. לולא ההבטחות שנתן לנו, היינו הולכים עם מאיר פרוש. כבר עכשיו זה נראה קצת 'מסריח' שהעמותה המובילה קשורה לראש העיר. ידוע לי שהוגשה בקשה של אחת הקבוצות לפסול אותם בשל כך, אך ירדו מזה מפני שהאוניברסיטה לא חייבת בתנאי מכרז (מגישת המכרז היא חברת נכסי האוניברסיטה שלא כפופה לחוק המכרזים, רנ"ה)"

אבל האם כל הטריקים הפוליטיים האלה יעזרו למישהו? נניח ש"רוח חדשה" תצליח להשיג יתרון במכרז ולארגן מספיק צעירים לא-חרדים שיקנו את הדירות בקריית יובל. מה מונע מהקונים המאושרים להמשיך לגור היכן שהם גרים ולהשכיר את הדירה למשפחה חרדית? מה מונע מהם למכור את הדירה בתשואה של 50% למשפחה חרדית בעוד שנתיים כשיבינו שגם אם הם עצמם היו רוצים להישאר בקריית יובל המקורית, החברים שלהם אט אט עברו לפרברים או למרכז והשכונה הפכה חרדית יותר ממה שהכירו כשנכנסו להרפתקה? אחרי הכל – זה בדיוק מה שקרה בבר אילן, ולא רק שם. אולי ב-2022 ההפגנות על השבת יעברו כבר לרחוב הרצל ולגן המפלצת (אם השיקוץ הזה עוד ישאר על מקומו).

מיליטנטיות ומסכנוּת

שתי הכתבות הקודמות מייצגות את ההתנהלות של הקהילה החרדית, או הקהילות החרדיות, מול המדינה והציבור הכללי. אחת – בר אילן – מייצגת את הפן המיליטנטי והפגנת הכוח של החרדים בירושלים, והשניה – קריית יובל – מייצגת את הפן המסכן והמיעוטי של החרדים. שני הפנים הולכים יחד. היכן שאפשר והכוח חזק מספיק משתמשים בכוח ומשׁתכרים ממנו. היכן שאי אפשר, פונים למצפון של הציבור.

מזכיר משהו? אולי אני הוזה, אבל יש קווי דמיון מעניינים מאוד בין מדיניות החוץ של ישראל בעולם ו-"מדיניות החוץ" של החרדים בישראל. זה מתחיל בהיות החרדים מכריעי כף מאזניים בקואליציות – לכאן ניתן לצרף את הכתבה השלישית מהימים האחרונים: הצעת חוק: תקציב נוסף למוסדות חינוך חרדיים במקום לבתי הספר הדמוקרטיים ו"הריאלי" בחיפה. את הכתבה מסכם המשפט הבא: "איננו מאיימים, אבל אם לא יהיה כסף למוסדות החינוך שלנו – לא יהיה טעם להישארותנו בקואליציה", סיכם גפני. – שמזכיר שדולות מסוימות בוושינגטון – עובר בהפחדת כל מי שמסביב והעולם כולו בהפעלת הכוח שהפגנו אותו כבר בעבר, בעיקר כשהיינו בטוחים (כמו תמיד) שאנחנו צודקים וזה מגיע לנו – ר' מקרה בר אילן, או הפגנות הכבישים והקברים שיש-סיכוי-שהם-קברי-יהודים. כשמישהו מעז להעביר ביקורת על אמצעי ההשפעה הללו, מיד שולפים הם את קלף המסכנות – ר' מקרה קריית יובל – או אם המסכנות היא מופרכת תמיד אפשר להשתמש בקלף הסמליות – ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והחרדים כסממן היהודי של המדינה, כאילו ישיבותיהם ומצוותיהם הן הביטוי האולטימטיבי, אולי היחיד, של היהדות.

בכינוי אנטישמי לכל מי שיש לו ביקורת לומר – האינסטינקט הוא זהה אצל הישראלים ואצל החרדים. ישראל בתוך ישראל, יהודים בתוך יהודים, כך מתנהלת מדיניות החוץ של החרדים.

מה בטווח הארוך ומה בטווח הקצר

אם ב-2022 יהפוך באמת גם רחוב הרצל, בין יד ושם לבין המפלצת, לבר-אילן שני, או לכיכר שבת שלישית, זו שאלה שגורלה נקבע בימים אלה ממש. לא בעלי הדירות החילוניים ולא רוכשי הדירות החרדים ב- 2020 יוכלו להשפיע על התוצאה. כוח השוק היחסי ביניהם נקבע עכשיו. המאבק על קריית יובל עכשיו הוא תוצאה של מדיניות הקואליציה בשנות ה-90 המוקדמות. בין מדיניות קצבאות ילדים לבין שכבת אזרחים וצרכנים חדשה מפרידות כ-20 שנים.

לא רק החילונים צריכים לכלכל את צעדיהם קדימה. היכולת של החרדים ליהנות מבטחון לאומי, קצבאות והעברות אחרות מבלי לקחת בהם חלק ממשי מוגבלת. אם יהוו 50% מהאוכלוסיה, הם לא יוכלו להמשיך כך כי לא יהיה מאיפה להעביר כספים ולא יהיו מספיק אנשים שיגנו על בטחונם ויכולתם להשיג בממשלה ובציבור תמיכה שלא הייתה כמותה באלפיים השנים האחרונות.

כדי לשמור על שיווי משקל שאפשר לחיות איתו, מוכרחים להסתכל על הטווח הארוך ולגזור את המשמעויות המעשיות, כמו גם הרוחניות יותר, של היחסים האלה בין החרדים לבין השאר. רק ראיה מפוכחת ומתחשבת, כמו גם פתרונות ברי-קיימא יוכלו לקדם אותנו במקום להביא אותנו להתנהג כמו אויבים מרים.

הכרה ואי-הכרה

אני כל כך אוהב ששתי ידיעות לא קשורות לכאורה הופכות קשורות.

הראשונה, הפעם, מדברת על ח"כ סוויד (חד"ש) המצוטט כאומר: הכרה במדינה יהודית פוגעת באזרחים הערבים בישראל. לצערי צודק חבר הכנסת. לשיטתם של ליבריהו (או יש-ליבר-יהו), מדינה יהודית אכן תפגע באזרחים הערבים – ואחרים שאינם נחשבים יהודים לשיטותיהם (מזכיר קצת את הלחישות של נתניהו לרב כדורי שצולמו והוקלטו). המדינה היהודית (או מדינת היהודים) שלי אינה פוגעת באזרחים הערבים בישראל, אבל אני רחוק מלהיות ליבריהו.

מצד שני, ח"כ סוויד צריך לזכור גם שאי-הכרה במדינה יהודית פוגעת יותר, גם אם בעקיפין, בפלסטינים המצפים למדינה פלסטינית. לפחות אלה שמצפים למדינה לצד מדינת ישראל (יהודית או לא) ולא במקומה. בכלל, במסגרת פסטיבל ההכרה ואי-ההכרה המזרח-תיכוני, כדאי שכולם יתחילו להכיר יותר. כשההכרה הדדית, היא גם פחות מסוכנת. בכל מקרה, לא רק ח"כ סוויד, במקום לאבד הכרה, כדאי או להישאר בתת-הכרה, כולם יכולים פשוט להוסיף הכרה. הכרה עוזרת לעיניים, לאוזניים ולמוח – הכל יכול לזרום בחופשיות רבה יותר.הכרה הדדית: זה כדאי!

גם ג. יפית מאשרת: הכרה הדדית - זה כדאי

הכתבה השניה, בעיתוי מצוין של אותו היום, מצטטת את הנשיא בשאר "כפרה עליו" האריה אומר: "שהמדינה היהודית לא מחויבת להגיע להסכם". אפשר לעשות שלום עם סוריה. הם לפחות מכירים במדינה היהודית. אולי אפילו עם איראן? הרי אנחנו הישות הציונית. מדינה, ישות, מה זה משנה. לפחות הכירו בנו כיהודים וציונים.

נחמיה שטרסלר - אחד שיודע

אז… שלא יעבדו עליכם

בנק, פועלים ותקשורים

שתי כתבות אקראיות היום בדה-מרקר. אולי צירוף מקרים בעקבות היום הארוך ביותר בשנה? אולי מהלך שמימי מכוון? הראשון: ישראל בעקבות אובמה: בנק ישראל יגבה חברות המסכנות יציבות המשק , והשני: שרי אריסון מגלה בספרה: "עמדתי למכור את שיכון ובינוי אך קיבלתי מסר מלמעלה – ולכן לא מכרתי"

נתחיל ונאמר שבנק הפועלים היה "מוגן" כבר קודם מהתרסקות על ידי חוק בנק ישראל והתיקון הנוכחי רק מרחיב את הסמכות של בנק ישראל לחברות פיננסיות שאינן בנקים כמו חברות ביטוח למשל. אבל התיקון עצמו הוא לא העניין, אלא הנושא כולו. בהקשר האמריקאי, בדיוק קיבלתי בדואר כתב עת של ארגון אמריקאי המחנך וקורא לעקרונות ליברטריאניים (שוק חופשי, laissez faire וכו') – ארגון שיצא לי להשתתף באחד מהסמינרים שלו דווקא בנושא שלום במזרח התיכון ופחות בפן הכלכלי. בכתב העת לבוגרי הסמינרים של הארגון כותב פרופ ג'יימס אוטסון (James Otteson) את הקטע הבא:

"Contrary to widespread opinion, failure is not something that public policy should attempt to eliminate. Indeed, failure, and the experiencing of the bad consequences attendant on having made decisions that led to failure is an indispensible part of the spirit of American liberty — as well as a key to its astonishing success. You are not fully human if you have never failed and borne the full brunt of the consequences of your failure. For this is the only way people can develop independent judgment."

ייתכן והפרופסור עצמו מדבר מנסיון אישי, כך נראה מבלוג אחד שקראתי. יש טיעון אבולוציוני חשוב מאחורי העמדה הזו: מי שטועה צריך להיעלם וכך מי שממשיך הלאה צדק. יכול להיות שהקול שמדבר אל שרי אריסון הוא אלוהים – ואז גם מליון אנליסטים לא יוכלו לנצח אותה – אבל יכול להיות שהקול הוא קול השכן בן ה-13 שחמד לו לצון והתקין רמקול בחדר השינה של הגברת. אולי מה שמנהלים אחרים יקראו לו אינטואיציה מגיע אצל אריסון בצורה קולית ואז זה נשמע פחות מוזר. נלך על האופציה האחרונה, סתם בשביל הקרדיט וכדי לתת לשלום להתחיל בתוכנו. נניח שהאינטואיציה, או הקול, אומרים לה: "שרי, השקיעי באוגוסט (8 הוא מספר מזל בסין) את כל היתרות של הבנק בקארמה!" ובאוגוסט שרי משקיעה במנייה עם הטיקר KRMA שערכה נופל ב-88% לאחר הקניה. מה אמור לקרות?

בנק הפועלים קריטי למשק – חברות כה רבות מחזיקות בו חשבון ובלי אשראי מהבנק הן עלולות להיקלע לפשיטת רגל גם אם עשו הכל נכון, שלא לדבר על כמות האזרחים שמחזיקים את כל חסכונותיהם בבנק. על כן אולי צריך בנק ישראל להדפיס עוד כסף, או להשתמש ביתרות המט"ח שלו, או לעשות משהו אחר שיעשה כסף "יש מאין" – ומכאן גם אינפלציה – כדי למנוע משרי את הזכות האנושית לטעות ולשלם על הטעות, אליבא דאוטסון.

אבל אם הבנק מתנהל בצורה טפשית, "הבנק" חייב ללכת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בנקים שמתנהלים כמו מכונת מזל בלונה פארק (אלא אם הם עושים כסף טוב – כי אם כן אז דווקא כדאי לשים כמה שקלים עליהם). אם נציל אותם בכל פעם – הם ימשיכו להתנהל בצורה הזו. השוק החופשי, כמו הטבע, דואג לכך שהטובים שורדים והפחות טובים נעלמים תחתם. ברגע שאנחנו לא נותנים למוסדות החלשים להיעלם, החזקים לא יכולים לתפוס את מקומם.

אבל הדברים לא כל כך פשוטים. גם במקרה של הבנק וגם במקרה הכללי עליו אוטסון מדבר, צריך להבדיל בין המוסד לבין האנשים שמאחוריו. אוטסון אומר שחובתו המוסרית של אדם לשלם על טעותו, אך האם קריסה של בנק, או כל חברה אחרת, היא תוצאה של פעולה של אדם אחד? לו היה המשק מורכב מעצמאים בלבד, היינו יכולים לחבר קו ישר וברור בין הכשלון והטעות שהולידה אותו (אם אכן הייתה טעות ולא יד המקרה), בדיוק כפי שההצלחה הייתה מתחברת להחלטה הגאונית שהולידה אותה. אך כשהמפעלים הם משותפים, הכשלון הוא יתום, או לפחות לא נהנה ממתנדבים לאימוצו.

נניח שהיינו יודעים שהטעות היא של אריסון, או של אחד העובדים שלה – שהעדיף לנתח את המצב בצורה קרה ושקולה במקום להתחבר לאמא אדמה – האם נותנים לבנק ליפול? מה לגבי עשרות אלפי עובדי בנק הפועלים? מה לגבי מאות אלפי הפועלים המועסקים בחברות שתלויות במימון של בנק הפועלים, או שמחזיקים את חסכונות חייהם בבנק?

רוח החוק מדברת על כך שהבנקים, כענף שמשק שלם תלוי בו לפעילותו הסדירה והשוטפת, זכאים להצלה לא בשביל שהם ימשיכו לחיות, אלא בשביל שאנחנו נמשיך. המשך חייהם של הבנקים שכשלו לכשעצמם הוא תוצר לוואי אולי בלתי רצוי אך הכרחי. ועם זאת, מי שמשלם על הטעות במקרה הזה הוא כולנו. אולי במובן הזה מאמינה אריסון בקארמה. הכל עובר בין כולם. טוב, אולי לא הדיבידנדים כשהכל דבש, אבל בטח איבוד כוח הקניה כשהכל בצל.

הבעיה עם הצלת החברות אינה הנסיון להעלים את הכשלון. הכשלון עודו שם והתשלום עליו לא נעלם. הבעיה היא עיוות התמריצים לפעילות הבנק. כשהעונש על הסתבכות פוחת, ערכן של פעילויות מסוכנות עולה יחסית לבטוחות יותר. האם זה טוב כשמדובר בבנק? לא. האם זה טוב כשמדובר בביטוח? ודאי שלא. אז למה אנחנו מבטיחים את זה בחוק? לא ברור. כנראה בשביל להרגיע את הציבור ששוקל אם לשים את הכסף בבנק או מתחת למזרן. האם היה למחוקק ספק לגבי נכונותו של הבנק המרכזי להציל גוף פיננסי גדול-מכדי-להרשות-לנו-שיפול עד כדי כך שהיה צריך לחוקק את החוק? לא ברור לי. בכל מקרה, כנראה שהבנקים יודעים שזה מה שיעשה הנגיד, גם אם יבטיח להם שלא יעשה זאת.

יש לבנק המרכזי בעיית Time Inconsistency – מה שאופטימלי עבורו בנקודת הזמן שלפני המשבר אינו מה שאופטימלי עבורו בנקודת הזמן של המשבר. לפני המשבר הכי טוב להתחייב שלא יציל את הבנק, כדי שהבנק יזהֵר יותר מפעילות מסוכנת וימנע מלתקשר עם שדים. אך מכיוון שהבנק יודע שברגע שיפול יהיה מי שיציל אותו, הוא יכול לעשות מה שירצה. שוב, בדילוגי איילה אינטלקטואליים מעל הבעייתיות של "הבנק", סוכניו ובעלי השליטה עליו.

בכל מקרה, מעניין מה הייתה אומרת הגברת אריסון אם סטנלי פישר היה מסביר לה את בקשתו להדיח את יו"ר דירקטוריון הבנק, דני דנקנר, בכך שקולות ששמע בלילה ביקשו ממנו להדיח אותו. אם יום אחד הקול יכשיל אותך, ונצטרך לשלם על הטעות, לפחות נוכל למכור את הבנק בזול למישהו אחר שיעשה ממנו הון ואז יוריש את אותו לאחד הילדים שלו כדי שיהיה להם על מה לדבר בסיאנס (עניין הירושה הוא כבר נושא לפוסט שלם אחר).

הרשות הרביעית החדשה

שוב הבחירות באיראן והשלכותיהן מציתות את הדמיון. את הימים האחרונים עשיתי במלון בעיר אחרת ובו הייתי מחובר לא מעט לרשתות החדשות השונות שניסו לדווח מתוך איראן על ההפגנות נגד הזיוף, לכאורה, של תוצאות הבחירות. מאחר וטהראן הגבילה לחלוטין את הרשתות הזרות בתוך איראן, כל הכתבים נאלצו לצאת וכל מה שנותר להם היה להתעדכן מהרשתות האיראניות – הנמצאות בשליטת המדינה – או ברשתות חברתיות ובלוגים.פעם אחר פעם ניסו ב-CNN לתאר בפני הצופים את חדר המצב שלהם בו הם עוקבים בדריכות וסורקים את הרשתות החברתיות והבלוגים.

אמצעי תקשורת ההמונים כבר תוארו כרשות הרביעית של הדמוקרטיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא שם אחר. כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם, מידת החופש של העיתונות היא קריטית לחסימת יכולת השלטון להפוך לרודן. צעד ראשון בהגדלת חופש זה היה הקמתן של רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות – מהפכת ה-CNN קראו לזה. אם התקשורת המקומית תלויה בשלטון, או בציבור שימשיך לצפות או לקרוא ומעדיף לשמוע שהוא בסדר, התקשורת הזרה אינה תלויה באלה או באלה (בעיקר כשמדובר במדינה שאין בה חלק גדול מדי מתוך צופי הרשת).

ועדיין, שני חסרונות יש לתקשורת הזרה – הראשון הוא היותה, בדרך כלל, משודרת בשפה זרה. מה שמגביל את חלק מהאזרחים ומרתיע אותם מלצפות. החסרון השני טמון בחופש הפעולה של הכתבים במדינה ממנה הם מדווחים – הכתבים תלויים בזכויות המעבר ולעתים רבות – כפי שקרה באיראן הפעם וקורה במדינתנו לא פעם – זכויות אלה נשללות מהם.

הרשות הרביעית החדשה היא האזרחים עצמם. מבחינה הסטורית, איני חושב שאגזים אם אומר שהאינטרנט ניצב בגאון לצד הדפוס. הטכנולוגיה הזו – רשת האינטרנט – הרחיבה הלאה את היכולת של כל אדם לקלוט או לשדר מסרים באופן שהופך אותו לעצמאי וחופשי יותר מאי פעם. הדפוס מצריך מוציא לאור ומספיק כסף כדי לשלם על הדפסת הספרים – היום כל מה שנחוץ הוא גישה למחשב ומשם לרשת. כולם יכולים לעשות זאת, ואופן שאינו תלוי בבעלי הון שיממנו את היוזמה. אם בעסקים, לעומת ענפים כמו ייצור או מסחר בהם דרוש הון התחלתי משמעותי (או הלוואה ותלות בלווה), בתחום האינטרנט גם נער זב חטם שעוד לא סיים תיכון יכול להקים חברה ולמכור אותה במליונים.תוכנה, כמו ידע, הם מקור בלתי נדלה ועלות חומר הגלם בהם היא אפס. את, או אתה, לבד, יכולים ליצור יש מאין.

שני החסרונות של התקשורת הזרה – בנוסף לחסרון התלות של התקשורת המקומית – אינם באים לידי ביטוי ברשות הרביעית החדשה. השפה יכולה להיות כל שפה שהיא. מבחינת חופש התנועה, זו תהיה טאוטולוגיה לומר שאזרחים נמצאים בכל מקום בו נמצאים אזרחים. אם כך, כל מה שהם צריכים הוא גישה לרשת ורצון להביע את קולם, או לשמוע את קולם של אחרים. לא בעלי המניות, לא המפרסמים ולא מנכ"ל רשות השידור שמונה על ידי שר התקשורת יכולים יהיו לקבוע לי סדר יום. לא כצרכן של הידע ולא כיצרן שלו. אני מחליט מה אקרא ומה אכתוב.

קשה לתאר במלים איזו מהפכה טמונה בכוח הזה. איזה חופש מחשבה וביטוי הוא מאפשר. אך כדי להבטיח אותו יש לדאוג שהגישה לרשת תהיה חופשית באמת. פרשת גוגל בסין, למשל, ממחישה כיצד שלטון יכול להגביל שימוש באינטרנט. הטכנולוגיה שמאפשרת את כל החגיגה יכולה גם להגביל ואף לעצור אותה לחלוטין. לכן שלטון דמוקרטי מוכרח לעגן בחוק את הגישה לאינטרנט כזכות אזרח בסיסית. גם במובן של איסור האפלה או צנזור של תעבורה, גם במובן של חסיון כתובות IP מפני משטרה (בדומה לחסיון מקור תקשורתי, אולי בסייגים מסוימים כשמדובר בפעילות פלילית – אני לא יודע) או משטרה חשאית כזו או אחרת, ואף יותר מכך – במובן של עידוד והקלה על השימוש ברשת במקומות בהם החדירה שלו נמוכה יותר – לא בכוח, כמובן, יש כמה קהילות בירושלים שלא יראו זאת בעין יפה.

ספק-חסרון אחר שיש לאינטרנט הוא דווקא מחסור בסמכות. כשהכל מבוזר וכל אחד יכול לכתוב – הקיבעון היחסי ומיעוט אמצעי התקשורת המסורתיים נראית פשוטה יותר למעקב ולשיפוט של הסטנדרטים העיתונאיים. גודש המידע בבלוגים נראה לפעמים קשה לעיכול. מעניין יהיה לראות כיצד מוניטין של בלוגים מסויימים נבנה וכיצד צרכני הידע יודעים להבחין בין מפיצי שקרים ושנאה לבין אלה שכותבים ביושרה ושואפים להיצמד לאיזושהי מציאות. מצד שני, התקשורת המסורתית חוטאת לא פעם באותן נקודות.

הבעיה האחרונה היא העדריות הטבועה בנו. החופש שמעניקה הטכנולוגיה להתבטא ולשמוע אינו משחרר אותנו מהנטיה לשמוע ולהשמיע דברים שנעימים לנו. אבל לכך אחראים כבר אנחנו וכמה שיותר ערוצים לשמוע ולהשמיע יאפשרו לנו לקחת את האחריות הזו ולעשות איתה את הדבר הנכון.

הבחירות באיראן וחופש העיתונות

חואן קול (Juan Cole) מפרסם בבלוגו כמה חשדות בנוגע לאפשרות הזיוף של הבחירות באיראן. מעניין לקרוא את הפוסט ומעניין לקרוא חלק מהתגובות.

הוא, כמובן, לא היחיד שהעלה את החשדות הללו. די מפחיד לחשוב על משטר כזה שיכול בהינף יד לברוא תוצאות בחירות – אם אכן כך נעשה. נוח לנו יחסית לחשוב על המשטר באיראן כמשטר חשוך שבו ניתן לעבוד על הציבור בעיניים. אבל גם הדמוקרטיות החופשיות בעולם אינן חופשיות מחשדות קונספירציה או מרצון הרשות המבצעת לעשות את תפקידה באופן בלתי תלוי בדעת הקהל – הדגנרטים שיושבים מול הטלוויזיה ולא יודעים מימינם ומשמאלם.

נראה שלכל בירוקרט, בהגדרתו ככזה, יש לפחות איזו שאיפה להוציא לפועל החלטות כפי שהוא מבין אותן. עיסוקו השוטף והארוך בנושאים עליהם הוא מופקד מביא אותו לתחושה שהוא באמת מבין את המצב טוב יותר ויכול לפתור אותו טוב יותר ממי שחושב אחרת. כשיש לו את הכוח, הפיתוי לתת מראית עין של תמיכת הציבור – או להעלים את הדברים מעין הציבור – הוא לפעמים גדול מנשוא.

בכל הנוגע לציות לרצונו של הציבור, האם הפקידות הגבוהה בטהראן שונה במהותה מהפקידות הגבוהה בוושינגטון? המורשת הדמוקרטית של האמריקאים, והיות הדמוקרטיה סמל עבורם, אולי באים לידי ביטוי. מצד שני הפיתוי אולי יותר גדול.

לא בפקידות נעוץ ההבדל, אלא דווקא במי שהיא צריכה לתת דין וחשבון בפניו. כשהעיתונות הכתובה והאלקטרונית כל כך מגוונת ומבוזרת, הרבה יותר קשה להסתיר. המלחמה האחרונה בעיראק מוכיחה שגם התקשורת האמריקאית אינה חסינה בפני שלטון המעוניין בגיוס דעת קהל, אבל זה הרבה יותר קשה. כשהעיתונות מלכתחילה נתונה לחסדי השלטון הפיתוי גדול יותר והביצוע קל יותר. הוא מתבצע על בסיס שוטף.

האיראני יאמר להגנתו שגם בארה"ב העיתונות אינה חופשית. אם לא לחסדי השלטון, אז היא נתונה לחסדי הציבור המשלם על העיתון, החברות המפרסמות בטלוויזיה או בעל המניות השולט בחברה.

בהקשר זה פעם אחר פעם אני נדהם לשמוע כיצד הציבור מבקר את התקשורת בכל פעם שהוא חושף טעות או חולשה של השלטון. פעמים רבות גם אם הביקורת לגבי הפגיעה במורל או בבטחון היא נכונה, המבקרים שוכחים את הכוח שאותה עיתונות נותנת להם נגד אותם פקידים ואותה שררה. עד כדי כך שהשכנוע העצמי אינו מאפשר גם לאמצעי התקשורת החופשיים ביותר להביע ביקורת, מכיוון שאף אחד לא רוצה לשמוע.

באיזשהו מקום, כוחה של דמוקרטיה אינו טמון בעקרון הכרעת הרוב. כוחה של חברה דמוקרטית טמון בחולשות שהיא יכולה להצביע עליהן ובדיון הפתוח שהיא מאפשרת.

אפליה מקלקלת?

הסאטירה צריכה להתאמץ מאוד כדי להיות מצחיקה והזויה יותר מהציטוטים הבאים משר הפנים שלנו, אלי ישי: אלי ישי או אלי פיניש?

"יישובי יהודה ושומרון סבלו במשך שנים מאפלייה ועיוותים שונים."

חשבתם שהשר ישי ימליץ על אפליה מתקנת? וודאי! לשיטתו לפחות. לא משנה שהעיוות הוא תיקון והתיקון הוא עיוות. כלומר, סוף סוף נשיא אמריקאי אומר את האמת בפנים ומנסה לעצור אותנו מעצמנו והשר ישי קורא לזה עיוות?

פנינה נוספת:

"כל מהלך שהממשל האמריקאי יבקש להוביל במזרח התיכון צריך להיות מהלך שוויוני. אין זה נכון להתחיל מהלך של אכיפה בכל הקשור לסוגיית הבנייה ולא לעשות אותו שוויוני"

תגיד, נפלת על הראש כבוד השר? אתה יודע שיכולים עוד לצטט אותך ויש כאלה שיודעים גם לתרגם לאנגלית. בסוף האמריקאים יחליטו באמת על גישה שוויונית. היזהר לך. כמה מגושם, חסר פרופורציה ושיקול דעת יכול שר בישראל להיות? שום חוש לא אומר לו: "האמריקאים רואים שוויון בצורה קצת אחרת מאיך שאתה רואה אותו"? בעצם, השר ישי, לאיזה שוויון התכוונת בכלל?

עוד קצת בנושא פיזיקה ותורות אחרות

בפוסט הקודם אמנם הזכרתי את נושא הידע כשלעצמו, אבל מבחינת המנגנון הכלכלי שיכול לקיים את מערכת ההשכלה הגבוהה – או התיכונית – בעיקר התייחסתי לתרומה של הידע לתחומים אחרים. אך מה לגבי הידע עצמו?

לימוד כשלעצמו הוא מעלה חשובה ביהדות, בעיקר מאז חורבן בית המקדש. הנה, לדוגמא, קטע מברכת הדלקת נרות בערב שבת:

וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים אוֹהֲבֵי יְיָ, יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵי אֱמֶת זֶרַע קֹדֶשׁ, בַּיְיָ דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא

חכמים ונבונים, מאירים את העולם בתורה. אם פעם הלימוד היה מוגבל ללימוד תורה, מאז תקופת ההשכלה פרצו יהודים רבים את החומות – למגינת לבם של חרדים כאלה ואחרים – והרחיבו את אהבת הדעת והידע לתחומים אחרים. ירצה מי שירצה לשים את אלוהים בהקשר שפינוזיסטי יותר, או לא.

עם זאת, לא אהיה הראשון שיאמר שבשנים האחרונות התרבות הפכה כזו שאינה יוצאת מגדרה לעודד הישגים לימודיים. התרבות הפופולארית המכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר אינה מעלה על ראש שמחתה מדליה של תלמיד ישראלי באולימפיאדת מתמטיקה בינלאומית, אך שמו של כל שחקן נוער במחלקת כדורגל של מועדון אירופי מצלצל בראשו של כל תלמיד תיכון שאינו מתעלם מספורט. חוק "בן סהר", שבא לוותר על שירות צבאי לספורטאים מצטיינים שתורמים יותר בהיותם שגרירים ישראלים של רצון טוב בחו"ל, אינו חל על מדענים מצטיינים.

עמדתה של המדינה בעניין פחות מעניינת, כי היא נובעת מדעת הקהל. מכיוון שסדר היום מכוון נמוך, כולם מסתנכרנים יחד איתו מטה ומטה.  מצד שני, קל להאשים את המדינה באי-תקצוב, או את התקשורת באי-התייחסות, את משרד החינוך בהעסקת מורים שאינם טובים מספיק, אבל אנחנו שוכחים להאשים את מי שבאמת יכול לעשות משהו עם האשמה הזו – שוכחים להאשים את עצמנו. אנחנו אלה ששכחנו להדגיש את הדעת, את העומק, את המעלות החשובות לתרבות וחיי רוח עשירים יותר.

סדר היום שלנו צריך להשתנות. החתירה למבט מעמיק על העולם – מעבר לשכבה הדקה ש"כל צרכן צריך לדעת" – ולחקירה, ההתעקשות על השאלה, הסקרנות, האתגר האינטלקטואלי וההתמדה. הו, ההתמדה. בעולם של מסרים מהירים וטוויטרים שנגמרים ב-140 תווים, קשה לצפות מתלמיד להיתקע מול תרגיל יותר מחמש דקות מבלי לעבור לבא בתור. קשה לצפות ממי שרוצה להמשיך ללמוד לנגן על כלי קשה, להתמיד בלימוד שפה חדשה, לגלות עולם חדש המסתתר מאחורי שכבות קצת יותר עבות מטלוויזיית הפלסמה. זה נהיה קצת קשה כבר לנו, אז מה נאמר על הדור הבא?

ואם החלטנו שאנחנו רוצים ידע שאינו ניתן בהכרח לתרגום ישיר למסחר וכסף, אולי יש מקום גם לדרוש מהמדינה לתעל את מיסינו גם לחינוך, השכלה, תרבות וידע. לא רק לענייני הישרדות. לא (רק) בשביל לתרום לעידוד הצמיחה בטווח הארוך (מישהו אמר הון אנושי?) אלא למעננו. לפעמים מודל עסקי לא יכול לקיים את כל מה שאנחנו רוצים. אולי על כך בפוסט אחר.

פיזיקה ציבורית

הכתבה הבאה אמנם זכתה לעדנה קצרה בדף הבית של הארץ: פרופסור להוראת המדעים מתריע: רוב בוגרי בתי הספר התיכוניים בורים במדעים , אך לא קיבלה הדים רבים בשאר האתרים.

שתי סוגיות מעניינות בהקשר זה הקשורות זו בזו. הראשונה היא חשיבותה היחסית של הפיזיקה, או המדעים בכלל, אל מול שאר תחומי הידע אותם ראוי שיקנו לעצמם תלמידי התיכון בישראל. השניה היא מקומה של המדינה בהקניית ידע זה – במלים אחרות, האם שיעורי פיזיקה הם מוצר ציבורי. שתי הסוגיות קשורות זו בזו קשר אמיץ.

ודאי, יושב לו האחראי – או האחראית – על תקציבי משרד החינוך במשרד האוצר וחושבים לעצמם: מדוע חשובה כל כך הפיזיקה? באים נציגי המפד"ל ואומרים שהיהדות והתנ"ך חשובים. יאמרו הפוליטיקאים – כל אחד מכיוונו – ומה עם הסטוריה? מדוע מלמדים כל כך מעט? שלא לדבר על הדמוקרטיה שאצל רוב הישראלים מסתכמת בעקרון הצבעת רוב (מתוך אוכלוסיה מסוימת, אולי לא כולל ערבים ושמאלנים) – מוכרחים ללמד אזרחות.

ניתן להעריך את חשיבותו של ידע מסוים על ידי כך שנבחן את תרומתו. תרומה זו יכולה להיות לבעל הידע עצמו, לסובבים אותו או לחברה כולה. הפילוסוף, או תלמיד הישיבה, יאמר שהידע חשוב כשלעצמו ולא צריך תמיד לבחון את השלכתו על עולם המעשה. יש ערך בלמידה עצמה, כמטרה עליונה, ולא כאמצעי לשפר את חיינו בתחומים אחרים. לעומתו יאמר ראש בית הספר להנדסה באוניברסיטה שתלמידיו משפרים ואף מצילים חיים בכל רגע נתון.

מר תקציבים במשרד החינוך האוצר ישתומם וישאל עצמו – אז מי מהם יקבל תקציב? אולי בעצם אף אחד מהם כי צריך לקנות אף-16 שיגן על כולם מפני פצצה איראנית שתמחק גם את הפילוסופים וגם את המהנדסים. נקצץ הכל, אחרת תהיה קטסטרופה. שיקחו שיעורים פרטיים.

א-הא! פה נכנסת הסוגיה השניה. אם אפשר לקחת שיעורים פרטיים, מדוע לממן שיעורים ציבוריים מלכתחילה? אף-16 פרטי זה אולי מוגזם. חוץ משרי אריסון שיכולה להרשות לעצמה, ואולי תשמח להפציץ את הבניין ההוא בקרית הממשלה שנראה כמו חללית, אין מערערין על כך שהמדינה היא זו שצריכה לדאוג למימון הבטחון הלאומי.

בנק ישראל - לא נראה כמו חללית?

אבל פיזיקה? ילך לו מר כהן לד"ר לוי ויבקש ממנו שילמד את בנו פיזיקה תמורת התשלום הראוי. אם פיזיקה, או הנדסה, יכולות לשפר ולהציל חיים של אחרים, יממן מר כהן את השיעורים הפרטיים לבנו על חשבון ההכנסות שהלה יגרוף מהמצאותיו לאחר שירכוש לעצמו את הידע הזה. אם חשיבותו של הידע מסתכמת במידת תרומתו לפרטים בחברה – הם יכולים לשלם לבעל הידע שתרם להם את הסכום שווה הערך למידת השיפור בחייהם שאותו ידע איפשר. כך החברה תוכל גם באופן עקיף לתעל את מימון לימודי ההנדסה. מהנדסים פוטנציאליים יודעים שהכנסותיהם תגדלנה בכך וכך אחוזים בזכות הידע שיצברו ולכן יהיו מוכנים לשלם על השיעורים יותר. כך לא יצטרך ראש הפקולטה להנדסה להתחנן בפני פקיד האוצר – שלמד כנראה כלכלה או מנהל עסקים – ויקבל את הכנסותיו מכיסיהם של הנהנים הישירים מעבודתו.

אבל אז נשאלות כמה שאלות, המטילות ספק מסוים באפשריותו של מנגנון כזה:

1. האם תמיד ניתן להפוך את תרומתו של מדען, או איש רוח, לחברה לכסף? בכוונה עברתי מפיזיקאי למהנדס. יש פיזיקאים שעבודתם תיאורטית והשלכותיה הטכנולוגיות עקיפות כל כך שכנראה לא יזכו לראות תרומה, ולו עקיפה, של עבודתם לחברה. גם אם היו יכולים לתרום עוד בחייהם, טבעו של המדע הבסיסי שלא ניתן להוציא עליו פטנט כל עוד לא נוצל הידע לטכנולוגיה מסוימת. מי שינצל אותו יהיו מהנדסים ומדענים אחרים ששפר מזלם להיות אלה שמשתמשים בידע חופשי וציבורי והופכים אותו לפטנט פרטי. אך ללא הידע החופשי והציבורי לא היו יכולים לעשות את שעשו. מנגנון השוק יזניח לחלוטין את המדע הבסיסי ויגרום לדעיכתו.

אפשרות אחרת היא שהתרומה עצמה לחברה היא ציבורית במהותה, או לפחות בחלקה הגדול. חוקר עתיקות המעשיר את הידע ההסטורי והמורשת הלאומית אינו יכול לחייב את האזרחים – במיוחד לא את הפוסט-מודרניסטים – לשלם לו על תרומתו. סופר אמנם מקבל הכנסות על ספריו, אך תרומתו אינה מסתכמת בהשפעת הספר על מספר הקוראים שרכשו את הספר. ישנו עושר תרבותי חברתי שלא ניתן להפנים אל תוך מנגנון מסחר בין פרטים.

2. נאמר שהיה ניתן לתרגם את התרומה לכסף. אולי לא את כל התרומה, אך מספיק ממנה על מנת לתמרץ מדענים ואנשי רוח בפוטנציה לשלם מכספם על השכלתם הפרטית. שימו לב שמר כהן משלם עבור בנו. למר כהן הצעיר אין עדיין כסף. אם מר כהן הבכיר גם הוא קצר במזומנים – מוכשר בנו ככל שיהיה – לא יוכל לרכוש לעצמו את הידע הדרוש כדי להפוך את כשרונו למצלצלין. אלא אם שוק ההון מפותח דיו כך שהוא מאפשר לתלמידי התיכון והאוניברסיטה לממן את השכלתם על ידי הלוואה שתוחזר בגיל מאוחר יותר כשההשקעה תישא את פריה. זה לא בלתי אפשרי – בגרסה שאולי אינה מושלמת אך לפחות משככת חלק מבעיית המימון – אך ברוב המדינות העניין לא קיים.

3. כמובן, הטיעון החזק ביותר אינו קשור להשכלה עצמה אלא לחינוך. מערכת החינוך מכשירה את אזרחיה של המדינה. חינוך כושל של בנו של השכן ישפיע גם על גורלך וגורל ילדיך. מכנה משותף של ידע, תרבות וחוויות משותפות – הנרכשות במערכת חינוך אחידה – תורם בהכרח לחברה אזרחית בריאה יותר. חברה שכל מרכיביה נהנים יותר ממנה ולכן היא ציבורית במהותה. עד שלב מסוים בחיים יש יתרון במערכת חינוך אחידה שכזו. המערכת העל-תיכונית אינה מתאימה לטיעון זה, אך הפרטת התיכונים נראית הזויה. ואם התיכון הוא ציבורי, הידע המועבר בו נתון להחלטה ציבורית כזו או אחרת. לצערי ההחלטה הזו נסגרת בחדרי אגף התקציבים באוצר, ואולי גם במשרד החינוך (אך אני כמעט בטוח שלא, לפי מצב העניינים בפקידות הממשלתית). יש מקום לדון בה עוד.

מושגים של חרות

ישעיה ברלין - מחבר "שני מושגים של חרות"

את הבלוג הזה פתחתי לא מזמן, בעקבות גל החוקים "הנאורים" בנוגע לנכבה, נאמנות ושאר גזירות שחברי כנסת מסוימים החליטו ליזום בתקופה האחרונה. הרגשתי שאט אט מתכרסמת לה עוד חירות פרט ונדרסת תחת עינה המאיימת של מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה בעל הגינונים הסובייטיים.

כשחיפשתי שם לבלוג חשבתי שקול ציון החופשית מבטא את שני הנדבכים החשובים מבחינתי במדינת ישראל. הציונות – במובנה הכללי של תקומת העם היהודי בארץ ישראל – והחופש – השאיפה להעניק לכל האזרחים את מירב החירות האפשרית.

חיפוש מהיר בגוגל העלה את הצירוף "קול ציון החופשית" דווקא בהקשר אחר: חגי סגל, הפובליציסט המזוהה עם הימין, באחד מציטוטיו התייחס לערוץ 7 בשם "קול ציון החופשית".

מוזר, חשבתי לעצמי, ערוץ 7 אינו מייצג בדיוק את אותה ציון חופשית שאני מדבר עליה. אולי דווקא להפך. נראה כי ערוץ 7 הוא הראשון להצטרף להצעות החוק ההזויות שהביאו אותי לכתוב את הבלוג מלכתחילה.

ישעיה ברלין, בתמונה, דיבר על שני מושגים של חרות: שלילית – יכולת לפעול מבלי להיות מוגבל – וחיובית – היכולת לשלוט בעצמך על גורלך. ברלין גם מבדיל בין חרות של פרט לחרות של קהילה. לרוב החרות השלילית קשורה בחרות פרט והחיובית בחרות קהילה, אך לדעתי אין בכך הכרח. ברלין דיבר בעיקר בהקשר של המלחמה הקרה והמתח בין שתי צורות המשטר שהתחרו זו בזו בשנת 1958 כאשר נשא את נאומו באוקספורד.

כשאני לוקח את ההבחנות הללו אלינו, יש שני סוגים של חרות קהילתית. אחת שלילית – ליברמן ופרנואידים אחרים המנסים לשחרר את ישראל מאויביה – ואחת חיובית – ערוץ 7 והמחנה הדתי המנסה לבנות חרות חיובית לאורה של תורה. אך בכל אופן, השלילית – זו המנסה למחוק כל התייחסות לציבור הערבי – היא המכנה המשותף הנמוך ביותר של שני המחנות. מכנה משותף חשוב כל כך עד שליברמן הסכים לוותר על החופש להתחתן של ציבור בוחריו.

מצדה השני של החרות נמצאים אנחנו, האזרחים. אלה בינינו שבטוחים שהמשיח מחכה לנו מעבר לפינה מוכנים לוותר על החרויות הפרטיות שלהם ושל אחרים על מנת לשחרר את העם כולו – או משהו כזה. אך אלה שרוצים לחיות את חייהם לפי רצונם הפרטי ולהנות ממרב החרויות האפשרי נמצאים במגננה. בהחלט יומרני לחשוב שאצליח לשנות משהו עם הבלוג הזה. אבל כשאני קורא כל פעם על חבר כנסת משועמם, או מתוסכל, שכל מה שהוא יכול לעשות הוא לגזול עוד פיסה קטנה (או גדולה) של חופש מהאזרחים, אני אהיה כאן כדי להתלונן.

מדינת ישראל חייבת לחתור כל הזמן להגדלת החרות של אזרחיה לממש את מטרותיהם ולאפשר להם לחיות את חייהם לפי רצונם. חרות פוליטית, כלכלית, רעיונית, יצירתית. כמה שיותר מכולן. לא חזרנו לציון אך ורק כדי לשרוד. סוף סוף שרדנו הגענו וקמנו. אבל מה עכשיו? גם אם אנו רוצים קהילה תוססת וחופשית, כמו שאולי חגי סגל מתכוון, עלינו להיזהר ולא לאפשר להן לרמוס את הפרטים. בשלב זה אלה סיסמאות שאולי נראות ריקות מתוכן, כי המתחים הם רבים. אך זו הסיבה בדיוק לכך שהחרויות הפרטיות חשובות. הן בסיסיות ומבטיחות מינימום של מקום לכל אזרח למלא את שאיפותיו.

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/4/42/IsaiahBerlin.jpg