כולנו חרדים?

העורכים של הארץ, ושל דה-מרקר – לפחות של האתר שלהם – פשוט אומנים. שוב כתבות שכאילו חוברו להן יחדיו. הפעם לא שתיים, אלא שלוש! אמנם בהפרש של יום בין כל אחת מהן, אבל עדיין די מדהים לראות אותן מתחברות.

שתי הראשונות, עומדות זו מול זו כמו שני פילי ים הנאבקים זה מול זה קרב ענקים של הישרדות: בפינה אחת של הזירה, הארץ: אלפי חרדים התפללו בכביש בר-אילן במחאה על פתיחת חניון קרתא., בפינה הנגדית, דה-מרקר: קריית יובל, קיץ 2009: מלחמות הדת מתערבבות במלחמות על מחירי הנדל"ן .

בהפגנות בבר אילן אין הרבה חדש. פעם הן היו הפגנות על עצם סגירת הכביש בשבת – אם איני טועה, אי שם בשנת 1996 – והיום הפכה השדרה המפויחת לכידון קדמי במאבק הציבורי של החרדים נגד שאר העולם. הפינה המעניינת יותר היא קריית יובל. יש צדק לא מועט בטענה של החרדים כי למדיניות של אותם פעילים חילוניים נגדם יש ניחוח אנטישמי. העובדה שגם החילונים יהודים אינה מורידה מחטאם להטריד את חופש הפולחן של החרדים גם בבתים פרטיים – והתכנון העירוני אינו תירוץ להפרה כל כך בוטה שכזו.

תורת המחירים

פעם אחר פעם ניתן לשמוע את קול הנהי – המוצדק – של ירושלמים חילונים ואחרים שאינם חרדים על איבוד אופיין החופשי, יחסית, של שכונות והפיכתן לשכונות חרדיות. לעומת הפעילים החילונים שפורצים כמו נערים סוררים לבתי כנסת מאולתרים, השבאב החרדי דומה יותר למשמרות מהפכה. וגם אם לא השבאב, כשהרחוב ברובו המוחלט חרדי, מספיקים מבטים לא ידידותיים כשאתה מגיע ברכב לביתך בשבת, או כשאינך לבוש בפורמט החרדי, על מנת להבין שאינך שייך לשכונה שלך – גם אם חיית בה כל חייך.

לכן המכרז של האוניברסיטה העברית חשוב כל כך. בבת אחת הוא יכול לשנות משמעותית את אופי הרחוב הקרייתיובלי מרחוב פלורליסטי שיכולים לחיות בו כולם לרחוב בו הפלורליזם מתחיל בחרד"לים ונגמר במאה-שערים.

על הרקע הזה, ובמטרה להדוף את הניסיון החרדי, התארגנה עמותת "רוח חדשה", שגייסה כ-700 מתעניינים שמתוכם שילמו על ההרשמה כמה עשרות, והגישה את מועמדותה למכרז ביחד עם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הצעירים, יקיר שגב. הם מציעים דירות בנות כ-54 מ"ר בכ-440 אלף שקל לסטודנטים ולבוגרי אוניברסיטה, מחיר נמוך יחסית למחיר השוק. עם זאת, הדירות טעונות שיפוץ מאסיווי, כך שמחירן הסופי אחריו עשוי לעלות משמעותית. במגזר החרדי מתארגנות לפחות ארבע קבוצות רכישה שונות, המציעות יחידות דיור בפרויקט בכ-600 אלף שקל.

"מדובר במאבק על דמותה של השכונה, שצריכה להישאר ציונית, בעוד שנכון להיום קיימת השתלטות של החרדים", מסביר בלהט שגב. "הפרויקט יאפשר לצעירים בני 20-30 לרכוש יחידות דיור מוזלות. כ-70 זוגות צעירים אקדמאים הם זריקת עידוד משמעותית לאזור נחלש והולך. המטרה שלנו היא להכניס צעירים במקום חרדים. זמן רב מדברים על הצורך בדיור בר השגה, והמיזם הזה הוא צעד ראשון וממשי בכיוון".

יפה מאוד – התארגנות צרכנית נבונה עם ערך מוסף ציבורי. אך החרדים לא פרייארים. הם הרבה יותר מנוסים וטובים בארגון קהילתם המוגדרת היטב וגם הם מצטרפים:

"החרדים שוברים את כללי המשחק", אומר פרידמן, "הם מבטיחים לציבור שלהם דירות בנות חמישה-שישה חדרים בכ-600 אלף שקל. בפועל מדובר בדירות בשטח של כ-54 מ"ר בלבד ובמקום אין תב"ע שמאפשרת את הרחבתן. בנוסף, הדירות כיום הן במצב נורא ואינן ראויות למגורים. דרוש במקום שיפוץ טוטלי. האוניברסיטה לא מאפשרת לצרכנים בקבוצות הרכישה לראות את הדירות, לכן החרדים מבטיחים הרים וגבעות ומצליחים לסגור מהר את הרשימה בקבוצה. זה סוג של נוכלות".

איני יודע אם זו באמת נוכלות. מי שיסתובב באזור סנהדריה, למשל, בצפון העיר, יראה איך דירות של 54 מ"ר בלבד מקבלות אישור והופכות לדירות 70 מ"ר – התארגנות יעילה של הדיירים הכמהים למרחב גדול יותר והנעת גלגלים בעיריה מאפשרות כל מיני תוספות בניה של חדר או שניים המתחברים אל הדירה (הבנין המקורי השחיר עם השנים וכך ניתן לזהות את התוספות הבהירות יותר):

סנהדריה - תוספות בניה

וגם אם לא חמישה-שישה חדרים, דירת 54 מ"ר בקריית יובל לפעמים טובה יותר מדירת 80 מ"ר בבית"ר עילית אם בית המדרש שלך וההורים שלה גרים בבית וגן. לכן חוששים הלא-חרדים מהמוכנות הגבוהה של החרדים לשלם על דירות בקריית יובל.

"האוניברסיטה נהפכה לכלי בידי פוליטיקאים. העירייה לא רוצה שהחרדים ישלטו באזור", אומר פרידמן. "לישורת האחרונה יגיעו שתי קבוצות מרכזיות: שגב ואנחנו. כל השאר מנסים לעשות כסף קטן על דמי הרשמה. ניר ברקת חייב את הבחירות לציבור הדתי-לאומי. לולא ההבטחות שנתן לנו, היינו הולכים עם מאיר פרוש. כבר עכשיו זה נראה קצת 'מסריח' שהעמותה המובילה קשורה לראש העיר. ידוע לי שהוגשה בקשה של אחת הקבוצות לפסול אותם בשל כך, אך ירדו מזה מפני שהאוניברסיטה לא חייבת בתנאי מכרז (מגישת המכרז היא חברת נכסי האוניברסיטה שלא כפופה לחוק המכרזים, רנ"ה)"

אבל האם כל הטריקים הפוליטיים האלה יעזרו למישהו? נניח ש"רוח חדשה" תצליח להשיג יתרון במכרז ולארגן מספיק צעירים לא-חרדים שיקנו את הדירות בקריית יובל. מה מונע מהקונים המאושרים להמשיך לגור היכן שהם גרים ולהשכיר את הדירה למשפחה חרדית? מה מונע מהם למכור את הדירה בתשואה של 50% למשפחה חרדית בעוד שנתיים כשיבינו שגם אם הם עצמם היו רוצים להישאר בקריית יובל המקורית, החברים שלהם אט אט עברו לפרברים או למרכז והשכונה הפכה חרדית יותר ממה שהכירו כשנכנסו להרפתקה? אחרי הכל – זה בדיוק מה שקרה בבר אילן, ולא רק שם. אולי ב-2022 ההפגנות על השבת יעברו כבר לרחוב הרצל ולגן המפלצת (אם השיקוץ הזה עוד ישאר על מקומו).

מיליטנטיות ומסכנוּת

שתי הכתבות הקודמות מייצגות את ההתנהלות של הקהילה החרדית, או הקהילות החרדיות, מול המדינה והציבור הכללי. אחת – בר אילן – מייצגת את הפן המיליטנטי והפגנת הכוח של החרדים בירושלים, והשניה – קריית יובל – מייצגת את הפן המסכן והמיעוטי של החרדים. שני הפנים הולכים יחד. היכן שאפשר והכוח חזק מספיק משתמשים בכוח ומשׁתכרים ממנו. היכן שאי אפשר, פונים למצפון של הציבור.

מזכיר משהו? אולי אני הוזה, אבל יש קווי דמיון מעניינים מאוד בין מדיניות החוץ של ישראל בעולם ו-"מדיניות החוץ" של החרדים בישראל. זה מתחיל בהיות החרדים מכריעי כף מאזניים בקואליציות – לכאן ניתן לצרף את הכתבה השלישית מהימים האחרונים: הצעת חוק: תקציב נוסף למוסדות חינוך חרדיים במקום לבתי הספר הדמוקרטיים ו"הריאלי" בחיפה. את הכתבה מסכם המשפט הבא: "איננו מאיימים, אבל אם לא יהיה כסף למוסדות החינוך שלנו – לא יהיה טעם להישארותנו בקואליציה", סיכם גפני. – שמזכיר שדולות מסוימות בוושינגטון – עובר בהפחדת כל מי שמסביב והעולם כולו בהפעלת הכוח שהפגנו אותו כבר בעבר, בעיקר כשהיינו בטוחים (כמו תמיד) שאנחנו צודקים וזה מגיע לנו – ר' מקרה בר אילן, או הפגנות הכבישים והקברים שיש-סיכוי-שהם-קברי-יהודים. כשמישהו מעז להעביר ביקורת על אמצעי ההשפעה הללו, מיד שולפים הם את קלף המסכנות – ר' מקרה קריית יובל – או אם המסכנות היא מופרכת תמיד אפשר להשתמש בקלף הסמליות – ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והחרדים כסממן היהודי של המדינה, כאילו ישיבותיהם ומצוותיהם הן הביטוי האולטימטיבי, אולי היחיד, של היהדות.

בכינוי אנטישמי לכל מי שיש לו ביקורת לומר – האינסטינקט הוא זהה אצל הישראלים ואצל החרדים. ישראל בתוך ישראל, יהודים בתוך יהודים, כך מתנהלת מדיניות החוץ של החרדים.

מה בטווח הארוך ומה בטווח הקצר

אם ב-2022 יהפוך באמת גם רחוב הרצל, בין יד ושם לבין המפלצת, לבר-אילן שני, או לכיכר שבת שלישית, זו שאלה שגורלה נקבע בימים אלה ממש. לא בעלי הדירות החילוניים ולא רוכשי הדירות החרדים ב- 2020 יוכלו להשפיע על התוצאה. כוח השוק היחסי ביניהם נקבע עכשיו. המאבק על קריית יובל עכשיו הוא תוצאה של מדיניות הקואליציה בשנות ה-90 המוקדמות. בין מדיניות קצבאות ילדים לבין שכבת אזרחים וצרכנים חדשה מפרידות כ-20 שנים.

לא רק החילונים צריכים לכלכל את צעדיהם קדימה. היכולת של החרדים ליהנות מבטחון לאומי, קצבאות והעברות אחרות מבלי לקחת בהם חלק ממשי מוגבלת. אם יהוו 50% מהאוכלוסיה, הם לא יוכלו להמשיך כך כי לא יהיה מאיפה להעביר כספים ולא יהיו מספיק אנשים שיגנו על בטחונם ויכולתם להשיג בממשלה ובציבור תמיכה שלא הייתה כמותה באלפיים השנים האחרונות.

כדי לשמור על שיווי משקל שאפשר לחיות איתו, מוכרחים להסתכל על הטווח הארוך ולגזור את המשמעויות המעשיות, כמו גם הרוחניות יותר, של היחסים האלה בין החרדים לבין השאר. רק ראיה מפוכחת ומתחשבת, כמו גם פתרונות ברי-קיימא יוכלו לקדם אותנו במקום להביא אותנו להתנהג כמו אויבים מרים.