שוטי שוטי

אולי זה זמן טוב (ואולי מאוחר מדי) להעריך מחדש את אסטרטגיית הסגר על עזה. האם מטרותיו הושגו, לפחות בחלקן? האם המשכו צפוי לקדם אותנו אליהן? האם הן עדיין מה שאנו צריכים? דבר אחד ברור — ושוב, בלי קשר למשט — אנחנו משלמים על הסגר מחיר תדמיתי ופוליטי ברמה הבינלאומית, וערכי ברמה המקומית.

נהוג לחשוב שעונשים קולקטיביים הם גרועים מבחינת הסבל שהם גורמים, אך הם אפקטיביים בהיעדר אסטרטגיה ממוקדת יותר, הסבל שנעוץ בהם הוא אמצעי הלחץ המרכזי והוא נחוץ למען פתרון המצב והפסקתו. אבל מה אם הסבל לא נראה כמשפיע על פתרון הבעיה? האם עדיין אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מדוע אנחנו מפעילים לחץ על מאות אלפי אנשים גם אם הם לא עשו דבר? גם בעזה יש תינוקות.

גלעד שליט הוא סיבה טובה להפעלת לחץ על ממשלת החמאס. אך אם אמצעי הלחץ אינו אפקטיבי, ובדרך אנו צוברים לנו אויבים בכל העולם, אולי כדאי לחשוב מחדש. מארגני המשט ניצחו את ישראל באופן ברור בתחום אחד לפחות: היצירתיות. הם הציבו את ישראל עם הגב אל הקיר על ידי מהלך שלא נוסה קודם לכן והכריח את ישראל להגיב במלוא מערומיה. המוגלה נחשפה באחת. זה לא משנה אם לא אנחנו הבאנו את המוגלה על עצמנו וזה לא חשוב שיש חלקים אחרים בגוף שעודם בריאים, מה שחשוב, מבחינתם, הוא שהם הצליחו להביא את ישראל למצב בו היא עצמה חושפת את בעיותיה ותסכולה לעיני כל. יצירתיות כזו היא בדיוק מה שישראל צריכה.

אבל אם ביצירתיות עסקינן, מאחר ואני יודע שהיא אינה נמצאת בשפע בקרב קובעי המדיניות, הייתי נזהר מלהשתמש בה לצורך עניינים פעוטים מדי — שלא תיגמר. הגיע הזמן לחשוב ביצירתיות על פתרון קבע: כזה שיאפשר לנו לחזור למסלול השפוי, כזה שיסיר את התסכול המדיני.