ביומטרי זה הכי אחגדול
יולי 26, 2009
החוק הביומטרי - תמונת פרופיל
במסגרת המאבק נגד החוק הביומטרי – ביכולתה הקיימת של המדינה להתמודד עם מושג הפרטיות ולאכוף אותו – אנחנו מנסים להתחיל איזה גל של שינוי תמונות פרופיל ברשתות חברתיות. לדעתי רוב האנשים יהיו אדישים לחוק המפחיד הזה, אבל מי יודע – אולי שניים שלושה יצטרפו.
מושגים של חרות
יוני 2, 2009
ישעיה ברלין - מחבר "שני מושגים של חרות"
את הבלוג הזה פתחתי לא מזמן, בעקבות גל החוקים "הנאורים" בנוגע לנכבה, נאמנות ושאר גזירות שחברי כנסת מסוימים החליטו ליזום בתקופה האחרונה. הרגשתי שאט אט מתכרסמת לה עוד חירות פרט ונדרסת תחת עינה המאיימת של מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה בעל הגינונים הסובייטיים.
כשחיפשתי שם לבלוג חשבתי שקול ציון החופשית מבטא את שני הנדבכים החשובים מבחינתי במדינת ישראל. הציונות – במובנה הכללי של תקומת העם היהודי בארץ ישראל – והחופש – השאיפה להעניק לכל האזרחים את מירב החירות האפשרית.
חיפוש מהיר בגוגל העלה את הצירוף "קול ציון החופשית" דווקא בהקשר אחר: חגי סגל, הפובליציסט המזוהה עם הימין, באחד מציטוטיו התייחס לערוץ 7 בשם "קול ציון החופשית".
מוזר, חשבתי לעצמי, ערוץ 7 אינו מייצג בדיוק את אותה ציון חופשית שאני מדבר עליה. אולי דווקא להפך. נראה כי ערוץ 7 הוא הראשון להצטרף להצעות החוק ההזויות שהביאו אותי לכתוב את הבלוג מלכתחילה.
ישעיה ברלין, בתמונה, דיבר על שני מושגים של חרות: שלילית – יכולת לפעול מבלי להיות מוגבל – וחיובית – היכולת לשלוט בעצמך על גורלך. ברלין גם מבדיל בין חרות של פרט לחרות של קהילה. לרוב החרות השלילית קשורה בחרות פרט והחיובית בחרות קהילה, אך לדעתי אין בכך הכרח. ברלין דיבר בעיקר בהקשר של המלחמה הקרה והמתח בין שתי צורות המשטר שהתחרו זו בזו בשנת 1958 כאשר נשא את נאומו באוקספורד.
כשאני לוקח את ההבחנות הללו אלינו, יש שני סוגים של חרות קהילתית. אחת שלילית – ליברמן ופרנואידים אחרים המנסים לשחרר את ישראל מאויביה – ואחת חיובית – ערוץ 7 והמחנה הדתי המנסה לבנות חרות חיובית לאורה של תורה. אך בכל אופן, השלילית – זו המנסה למחוק כל התייחסות לציבור הערבי – היא המכנה המשותף הנמוך ביותר של שני המחנות. מכנה משותף חשוב כל כך עד שליברמן הסכים לוותר על החופש להתחתן של ציבור בוחריו.
מצדה השני של החרות נמצאים אנחנו, האזרחים. אלה בינינו שבטוחים שהמשיח מחכה לנו מעבר לפינה מוכנים לוותר על החרויות הפרטיות שלהם ושל אחרים על מנת לשחרר את העם כולו – או משהו כזה. אך אלה שרוצים לחיות את חייהם לפי רצונם הפרטי ולהנות ממרב החרויות האפשרי נמצאים במגננה. בהחלט יומרני לחשוב שאצליח לשנות משהו עם הבלוג הזה. אבל כשאני קורא כל פעם על חבר כנסת משועמם, או מתוסכל, שכל מה שהוא יכול לעשות הוא לגזול עוד פיסה קטנה (או גדולה) של חופש מהאזרחים, אני אהיה כאן כדי להתלונן.
מדינת ישראל חייבת לחתור כל הזמן להגדלת החרות של אזרחיה לממש את מטרותיהם ולאפשר להם לחיות את חייהם לפי רצונם. חרות פוליטית, כלכלית, רעיונית, יצירתית. כמה שיותר מכולן. לא חזרנו לציון אך ורק כדי לשרוד. סוף סוף שרדנו הגענו וקמנו. אבל מה עכשיו? גם אם אנו רוצים קהילה תוססת וחופשית, כמו שאולי חגי סגל מתכוון, עלינו להיזהר ולא לאפשר להן לרמוס את הפרטים. בשלב זה אלה סיסמאות שאולי נראות ריקות מתוכן, כי המתחים הם רבים. אך זו הסיבה בדיוק לכך שהחרויות הפרטיות חשובות. הן בסיסיות ומבטיחות מינימום של מקום לכל אזרח למלא את שאיפותיו.
