אגף תקציבים – הבירוקרט האנטי-בירוקרטי
יולי 17, 2009
הרבה מילים נשפכות על הרפורמה המוצעת בקרקעות. בדרך-כלל מילים בווליום גבוה מדי ובעומק של שלושה מילימטרים (לא יותר עמוק מ-האם אתה בעד או נגד הפרטה, נקודה). על הרפורמה עצמה יהיה לי קשה יותר לכתוב כי אני לא מכיר עד הסוף את מבנה שוק הנדל"ן הישראלי, את סוגי הקרקעות והמדיניות הנוכחית לגביהן – שלא לדבר על שינויי המדיניות המוצעים. אסף צימרינג כותב בטורו בעין השביעית על היקף ועומק הדיון ברפורמה
מה שיותר מעניין הוא הרטוריקה של המנוע הרשמי מאחורי הרפורמה הזו – אגף התקציבים בפרט ומשרד האוצר בכלל. תחילה, ניסיתי לחפש באתר המשרד הסברים בנושא הרפורמה. נתקלתי בפמפלט המעוצב: "בלימה ותנופה" (אפשר לראות את שפת הגוף של ביבי ממש צועקת מתוך צירוף המילים הזה). בעמוד 20 של הקובץ ניתן לקרוא את הפסקה הבאה:
מינהל מקרקעי ישראל מופקד על ניהול קרקעות בבעלות המדינה, שהן כ 93%- מכלל הקרקעות בישראל. המינהל הנו למעשה מונופול השולט על הקצאת גורם ייצור מרכזי בכלכלה הישראלית. מדובר בגוף ביורוקראטי המתקשה לתת מענה הולם לצרכי השוק ונעדר תמריצים לחדשנות. הקצאת הקרקעות באופן מונופוליסטי וכן התנהלותו הלא יעילה של המינהל גורמים להקצאה בלתי יעילה של משאבים במשק, פוגעים בפעילות העסקית ומהווים למעשה חסם מרכזי בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל. התערבות בפעילות המנהל ושינוי מבני מהותי בשוק המקרקעין הנם צו השעה בכלכלה הישראלית.
חשבתי שזה קצת מוזר שגוף ממשלתי קורא לגוף ממשלתי אחר בשם התואר "ביורוקראטי" בתור איזה עלבון, כאילו הראשון אינו בעצמו משרד ממשלתי. לכן ניסיתי לנסח את אותה פסקה מחדש ולהחליף אותה במקומות הדרושים:
משרד האוצר הישראלי מופקד על ניהול כספים בבעלות המדינה, שהן כ-25% מכלל התוצר בישראל. המשרד הנו למעשה מונופול השולט על הקצאת משאב מרכזי בכלכלה הישראלית. מדובר בגוף ביורוקראטי המתקשה לתת מענה הולם לצרכי השוק ונעדר תמריצים לחדשנות. הקצאת התקציבים באופן מונופוליסטי וכן התנהלותו הלא יעילה של המשרד גורמים להקצאה בלתי יעילה של משאבים במשק, פוגעים בפעילות העסקית ומהווים למעשה חסם מרכזי בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל. התערבות בפעילות המשרד ושינוי מבני מהותי בממשלה הנם צו השעה בחברה הישראלית.
לא הרבה שינויים ועם זאת הפסקה המתוקנת נשמעת לא פחות טובה מהמקורית. בזווית רצינית מעט יותר, לפעמים השוק החופשי אינו הפתרון הנכון לחברה – גם במונחים שכלכלנים התומכים בשוק החופשי משתמשים בהם. על הסיבות להתערבות של גוף ציבורי שאינו חלק משוק הנדל"ן ניתן לקרוא עוד במקור שאביא בסוף הפוסט (של פרופ' רחל אלתרמן). אם כל הגופים הציבוריים הם מונופול מיותר הפוגע בפעילות העסקית אז יעשה משרד האוצר מעשה מנהיגות ויתן לשאר הממשלה דוגמא אישית בכך שיתפרק בעצמו. שברנו את המונופול.
"נגמר, תבוא מחר" - גם אני שונא ביורוקרטיה
מקור שני הוא טור דעה של המשנה לממונה על התקציבים שרון גמבשו בעיתון גלובס: הגיע הזמן להסיר את הדבק מגלגלי הקידמה.
נתחיל מהסוף. הפסקה האחרונה – ובפרט המשפט האחרון – מזכירים שלב בשיחת הסלון בו לאחד הדוברים כבר נמאס להתווכח והוא עובר למצב עוברי-רחמי, שם את ידיו על אוזניו ומתעלם מכל מי שחושב אחרת ממנו – מצב מצוין אם אתה המשנה לממונה על התקציבים:
בעלות פרטית מלאה על נכסי מקרקעין למגורים ולתעסוקה היא הדרך היחידה להבטיח את צמצום המעורבות של הממשלה בשוק המקרקעין. כל פתרון אחר אינו אלא אחיזת עיניים.
אז החלטנו שצמצום מעורבות הממשלה הוא תמיד טוב? אולי כדאי לחשוב על כך שוב, במיוחד כשמדובר בקרקעות במדינה שכבר אין לה כל כך הרבה קרקעות אבל יש לה המון ילדים פוטנציאליים שאין להם ביטוי לא בשוק ולא בבחירות. נניח שצמצום מעורבות הממשלה ישרת אותנו, ממתי הצמצום הפך מאמצעי למטרה? לא טובת האזרחים מופיעה בפסקה האחרונה, לא רווחתם הכלכלית ולא בריאותם הנפשית – פשוט צמצום המעורבות. נניח שזו באמת המטרה – האם לא כדאי, לפחות למראית עין, לעשות רושם של אדם המשתתף בדיון ציבורי ומוכן לשמוע הצעות אלטרנטיביות? כל פתרון אחר אינו אלא אחיזת עיניים. הלאה…
"הרפורמה המוצעת [...] תביא לביטול החיכוך הביורוקראטי בין מנהל מקרקעי ישראל לבין מאות אלפי חוכרי הקצה [...] ואף תביא לייעול פעילות המנהל מול יזמים. המשמעות הכלכלית היא ברורה – ירידת במחירי הקרקע והגברת הצמיחה במשק."
רגע, המורה, אני לא מבין. המשמעות הכלכלית שאתה רואה דווקא לא ברורה לי. אולי המחירים דווקא יעלו. הנה הסבר קצת יותר מנומק, למי שהמשמעות אינה ברורה כמו שהיא ברורה למר גמבשו – למתקשים:
הפרוצדורות הביורוקראטיות [...] הינן בלתי נסבלות ומביאות להיעדר יכולת לספק את היצע הקרקעות, בעיקר בתקופות של עלייה בביקושים, וכתוצאה – לעליית מחירים.
עכשיו ההסבר קצת יותר ברור. אבל אז נשאלות מספר שאלות אחרות: תחילה, האם המחירים הגבוהים בשוק נובעים באמת מחוסר סנכרון של המנהל עם הביקושים? אם כן, אז זו הייתה בעייה עונתית במהותה, ולאורך זמן המחירים הממוצעים היו צריכים להיות סבירים. הסיבה לכך שדירת חדר בצפון הישן של תל אביב עולה כל כך הרבה אינה הפקיד במנהל המקרקעין שעיקב את אישור בנייתה בשנות ה-50 או עם הפקיד עכשיו שמעקב את בניית המרפסת. שאלה נוספת היא האם אין דברים אחרים בשוק הנדל"ן שגורמים למחירים להיות גבוהים? הקבלנים נראים דווקא די מתואמים עם המועצה שלהם, וגם הרווחים יפים – אפשר לראות בבורסה. אולי יש איזו בעיית תחרותיות בשוק? עזבו, הרבה יותר קל לחבוט בחמור הזה של הביורוקרטיה. לא מסכימים? אפשר לעשות ניסוי מעניין. אני מכיר כמה כלכלנים שישמחו לנהל ניסוי כזה. ממש, עם רנדומיזציה של חלקות שימכרו. נראה אם יש השפעה על המחירים וכמה היא ניכרת. מאיפה הבטחון הזה שהפתרון התיאורטי שלכם הוא היחיד? שכל השאר אחיזת עיניים?
נקודה אחרונה בהקשר הזה היא אופי הפתרון. אם הביורוקרטיה מסורבלת, הפתרון הוא פשוט להרפות ולזרוק לשוק. לא, חלילה, הגדלת התקציב של המנהל – בהתאם לגובה האגרות וההיטלים שהוא מביא למדינה – או השקעה במערכת מידע מתקדמת יותר. מה לגבי גופים ממשלתיים ומקומיים אחרים? הצורך הזה בשקיפות וביעילות אינו בלעדי לתחום המקרקעין. אפשר לעשות הרבה יותר לשיפור השירות הציבורי. שאלת הצורך במעורבות הממשלה – האם ישנם כשלי שוק, לדוגמא – קודמת לשאלה מי יפעל בצורה יעילה יותר. השוק לא מכניס בחשבון את החמצן שפולטים השדות בגעש ובשפיים כשהם שדות חקלאיים. הוא רק סופר את המכוניות שתגענה למרכז הקניות שייבנה עליהם. הדבר היחיד שישמור לנו אוויר לנשימה הוא מנהל שלא ייכנע בקלות לקבלן שסופר את המכוניות ומתעלם מפליטתן. אם מחליטים שיש סיבה לתכנון אזורי שאינו נעשה על ידי כוחות השוק, אז הפתרון לסרבול אינו פירוק.
ספציפית לרפורמה המוצעת, לפי אתר משרד האוצר מדובר רק בקרקע עירונית ולא בקרקע חקלאית. כמו כן, מדובר רק ב-1%-3% מאדמות המדינה. אם כך, אז מה יהא על כל הבעיות שהמשרד מציין בשאר האדמות שהרפורמה אינה מדברת עליהן? האם המכירה תפתור אותן? ודאי שלא.
אגב, דרך אתר משרד האוצר דווקא מצאתי את אחד המקורות המעניינים יותר בהקשר מדיניות הקרקעות בישראל – עבודתה של פרופ' רחל אלתרמן ממכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות מ-1999. לא מעט נקודות עולות שם, והטיפול בהן נראה, על פניו, מעמיק ומאתגר.
על אזרחי
יולי 5, 2009
גם אם לא קונסיסטנטי לפרקים, הראיון שערכה עפרי שובל עם פרופ' ירון אזרחי ומתפרסם בדה-מרקר דן בכמה נקודות שחשבתי שראוי להתייחס אליהן.
כלכלנים וצרוּת אופקים
"מעניין שהכלכלנים באוניברסיטה כעסו עלי מאוד, ולעומת זאת היו סטודנטים לכלכלה שאמרו לי: ?כתבת ממש את מה שאנחנו מרגישים'", מספר אזרחי על התגובות למאמר. "תארי לעצמך איך זה ללמוד כלכלה ארבע שנים ולא לשמוע את השם קארל מרקס – המשמעות היא לא להבין את ההקשר הפוליטי של עליית הכלכלה המודרנית. ההתעלמות מההקשר הפוליטי והחברתי מתנקמת בכלכלה.
[...]
"יש לי רעיון פנטסטי. אני מציע ש-TheMarker יערוך משאל בקרב כל הסטודנטים לכלכלה: מי מהם שמע על הספר של אדם סמית, The Theory of the Moral Sentiments. מי מהם למד משהו על קארל מרקס? הם לא שמעו ולא ראו.
צודק פרופ' אזרחי כשהוא מצביע על בורותו של "הכלכלן" הממוצע בתחומים שלא למד – אם אפשר לקרוא לבוגר תואר ראשון בכלכלה בתואר כלכלן. אפשר גם לסיים דוקטורט בכלכלה מבלי לקרוא, רחמנא לצלן, שורה אחת מהמניפסט הקומוניסטי או מדאס קפיטל. אבל צרות האופקים הזו מאפיינת את כולנו – כתב העת העין השביעית יכול לערוך משאל דומה ולשאול את כל הסטודנטים למדע המדינה, מבוגר ועד פרופסור, כמה מהם ראו מודל של מסחר בינלאומי? מי מהם מבין מה המשמעות של יתרון יחסי? יתרה מכך – כמה מהסטודנטים שקראו את קרל מרקס בתואר הראשון – מדע המדינה, פילוסופיה, סוציולוגיה, כל התארים הרלוונטיים, לא רק כלכלה – קראו את קרל מרקס ולא סיכום שערך סטודנט לספר של האוניברסיטה הפתוחה שמסביר בשלוש פסקאות על משנתו של מרקס? מעטים מאוד ירימו את ידם.
אם זה רוחב היריעה, או עומק הקערה, הנפח נותר קבוע. גם אם הסטודנט הישראלי היה לומד יותר – כמו עמיתיו בארה"ב ובאירופה – הוא אמנם היה יכול להספיק יותר, אך עדיין הוא לא היה מספיק ללמוד הכל. כאן המקום לדיון ציבורי. אי אפשר לצפות שכל פקיד במשרד האוצר יהיה איש רנסנס שיודע הכל וקרא הכל, ומעל הכל גם מחליט הכל נכון. טעויות, אם הן נובעות מצרות אופקים, מקוצר ראיה או מטעות כזו או אחרת – מקומן לעלות לדיון ולהימנע. חשוב לתקוף את הטעות ולא לפסול את הטועה באשר הוא יחליט. אפשר להתוות מדיניות מבלי לקרוא מרקס – וגם מבלי להכיר את כל המודלים בכלכלה. אם יש החלטה שפרופ' אזרחי יכול לומר שהיא נובעת ממחסור ברקע מתאים, יבוא הפרופסור ויאמר את דעתו.
אגב, חוסר היכרות עם מרקס, וובר, או כל הוגה או חוקר אחר אינה טיעון טוב נגד החלטה כזו או אחרת. הטענה: "אתה טועה, ואתה לא יודע למה אתה טועה כי לא קראת את מר א' או פרופ' ב'. לכן אתה לא ראוי להחליט כי אתה תטעה לבטח ותהרוס כל חלקה טובה שעוד נותרה במדינה" אינה קבילה. אותו מאמר שפרסם פרופ' אזרחי נכשל בדיוק בנקודה הזו. הפקידים בארה"ב רוכשים את השכלתם, על פי רוב, במערכת השכלה גבוהה המקדשת כמעט את עקרונות ההשכלה הרחבה – במיוחד בתארים הנקראים Liberal Arts. קשה למצוא מערכת השכלה גבוהה המנסה להכיל יותר תחומים במהלך התואר הראשון. עם זאת, ארה"ב ופקידיה אינם ממהרים לתמוך בהשכלה או בתרבות במימון ציבורי. ודאי שלא ברמות המקובלות אצל עמיתיהם באירופה ובישראל. לכן לא ניתן לקשור את הקיצוצים בצרות אופקים של תכנית הלימודים בלבד. יש סיבות אחרות, כנראה, חשובות יותר.
הכלכלה כֵּמשק (Economy) מול הכלכלה כתחום המחקר (Economics)
בנוגע ל-"כלכלה" – מהמשפט הראשון לא ברור באיזה מן המובנים – מצוטט הפרופ' כאומר:
"בעבר ניסו להציג את הכלכלה ואת השוק החופשי כחוק טבע, אבל זה לא כך כי מה שקובע את חופש השוק הוא גבולות הפוליטיקה. יש מדינות עם רגולציה ויש מדינות בלי רגולציה. המשבר הכלכלי העולמי גרם למומחים רבים להבין שחוקי הכלכלה אינם חוקי טבע, לדוגמה, יו"ר המועצה המייעצת של האוצר, פרופ' עומר מואב, כתב שצריך להבין את חוקי הכלכלה כמו את חוקי הפיסיקה. אי אפשר לשנות אותם. טוב, הוא כתב את זה לפני נפילת וול סטריט".
הוא כתב את זה לפני נפילת וול סטריט… כן. כלומר, עכשיו פרופ' מואב חושב שחוקי הכלכלה השתנו? איני יודע. מה שבטוח הוא שכשל של אובייקט מחקר מסוים לכשעצמו אינו יכול להעיד על כשל בתחום החוקר אותו. האם העובדה שאנשים מתים מעידה על כך שגוף האדם אינו פועל על פי קשרים סיבתיים מסוימים שניתן, צריך, כדאי וראוי לחקור אותם – גם אם לא גילינו את כולם? האם העובדה שמתחוללת סופת הוריקן בלתי צפויה בקאריביים הגובה נזקים בלתי נתפסים מעידה על כך שהחוקים לפיהם פועלים העננים, הרוחות והים אינם חוקי פיסיקה? וודאי שלא.
מצד שני, אני איני מרגיש בנוח עם הסברים פיסיקליים לפעילות אנושית. כשלחלקים אותם אנחנו מנסים לחקור יש רצון חופשי – אולי הוא רק יציר הדמיון אך אני מאמין עדיין שיש כזה – הם עלולים לפעול באופן שאינו תואם את הציפיות שלנו כצופים מהצד. אך זו אינה סיבה להפסיק לחקור ולהבין יותר. האם זה טיעון נגד הכלכלה כתחום מחקר או נגד השוק החופשי? כנראה שבעיקר נגד השוק החופשי, ויחד עם זאת גם נגד תומכיו. שני אגרופים במחיר אחד. הבעיה היא שלפחות אגרוף אחד החמיץ את המטרה.
רגולציה – מילה שפותרת הכל
מה הפתרון לשוק החופשי על כשליו השונים? נכון, ילדים. רגולציה. אבל כאן אזרחי – כנראה מבלי לשים לב – מציג שני מקרים שלדעתו מצדיקים את הרגולציה באשר היא, אך למעשה המקרה השני הוא דוגמא מובהקת לבעייתיות הטמונה ברגולציה:
"כאשר ביקשו לפתוח את הפנסיות לשוק ההון, לדוגמה, לא השקיעו מספיק מחשבה בשאלה מה יקרה עם החסכונות הפנסיוניים של מאות אלפי עובדים, שלא רק שיחדלו לשאת תשואות אלא אפילו יפסידו. חברות הביטוח והפנסיה שיחקו בהון של האדם הקטן בכל מיני השקעות מטורפות כדי ליצור רווחים גדולים יותר. בסוף תמיד יאשימו את 'חוקי הטבע' של הכלכלה, ויגידו שזה מעבר לשליטתנו.
"עוד דוגמה? הרעב בחבל בנגל ההודי ב-1943 לא היה תוצר של אסון טבע זה או אחר, אלא תוצאה של מדיניות חלוקת מזון שגויה, שהשאירה חלקים גדולים של הציבור ההודי ללא מזון. ממשלות צריכות לשאת באחריות, ויש לייחס להן הרבה יותר אחריות ממה שהן מציגות".
אוקי, אז בדוגמא הראשונה נעצנו עוד אגרוף – מוצדק בהחלט – בפרצופו של השוק. בדרך שכחנו לציין מה היה מצב הפנסיה לפני שהיא נפתחה לשוק ומה קרה לתקציבה כשהייתה פנסיה תקציבית – הפנסיונרים של בי"ח ביקור חולים בירושלים, למשל, יוכלו לספר לנו, אם הם שרדו את השנים האחרונות. בכל מקרה, הדוגמא השניה היא במובהק כשלון של מתכנן מרכזי: "מדיניות חלוקת מזון שגויה". רגע, אבל אמרנו שרגולציה זה טוב, לא?
באותו ראיון ממש, יחד עם ההילה המסתורית של הרעיון של הרגולציה מסתתר לו שטן קטן. מסתבר שהרגולציה מתחלקת לשניים: רגולציה חזקה (טובה) ורגולציה חלשה (רעה):
"מימון מפלגות הוא המרכיב העיקרי ביחסי הון ושלטון. כשאותו אדם תורם למועמד אחד וגם ליריב שלו – מה יכול להיות המניע שלו לתרומה כפולה, אם לא ששני נבחרי הציבור ירגישו כלפיו מחויבות באותו עניין? בישראל יש תופעה חריפה במיוחד: בעלי ההון למדו להשיג הנחות מהשלטון בענייני חקיקה ורגולציה, כהטבות שמשתלמות גם לפוליטיקאים."
[...]
זאת הסיבה לכך, אומר אזרחי, שיש להיזהר מהחלשת הרגולטורים, ומצד שני לדאוג לא לשחד אותם. לכן הוא רואה בעיני רוחו משרתי ציבור עם ערכי שירות ציבוריים, בעלי אינטרס פרטי שמוגבלים על ידי כללי משחק, וגם ציבור ערני שיעניש חברות ודמויות ציבוריות שפוגעות באינטרס הציבורי.
מה מבדיל בין רגולציה חזקה לחלשה? הערכים שיש למשרתי הציבור? אין ספק שיש להם חשיבות עצומה בתקינות ההתנהלות בספירה הציבורית, אבל האם הערכים האלה מספיקים מול המליונים שמוכנים הקונצרנים הגדולים לשלם – בין אם ישירות לפקיד ובין אם בעקיפין דרך שדולות, פרסומות ובעלי טור כאלה ואחרים שישפיעו על הדיון? האם העין הציבורית תוכל לראות כל סטיה מדרך הישר? האם היא בכלל יכולה לשים לב? הרגולציה החזקה והחלשה – כמו תאומים סיאמיים – אינן נפרדות. גם רגולציה חזקה יכולה לטעות, כמו בחבל בנגל שבהודו. בדיוק כמו השוק החופשי, יש כשלים לפעמים ויש תופעות המנוגדות לרוח התחרות שנוצרות מתוך השוק החופשי.
הרגולטור לא יכול להיות מילת קסם המנגחת כל כשל שוק ואמירתה אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיה ולפטור אותנו מלחשוב. לפעמים הוריקן הוא פשוט הוריקן ואין מה לעשות. לפעמים אפשר לחשוב על צעדי מנע או התמודדות שיועילו – אבל צריך לומר מהם צעדי המנע ולא לזעוק "צעדי מנע!". במידה מסוימת הקריאות לרגולציה מזכירות קריאות לפיטורי מאמן במועדון כדורגל. גם התוצאה דומה. אם נפטר את השוק החופשי, לא בטוח שהמאמן הבא שחשבנו עליו ישפר את מצבנו. לפעמים צריך להחליף את השחקנים ולפעמים צריך להבין שאם זו הקבוצה, המאמן שהיה הביא אותה הכי רחוק שהיה אפשר, גם אם זה לא היה כל כך רחוק.
עוד שני אגרופים מפוספסים לקינוח
יש עוד ציטוטים רבים הקשורים בכך ובכלל הרבה אגרופים שמקורם נכון אך מטרתם שגויה. אחד מהם – מוצדק בכוונתו – הוא הרצון לתת משקל נגד לתרבות הצרכנית המעוורת ומרדדת אותנו. שני אגרופים בנושא זה שולח פרופ' אזרחי. הראשון מדבר על "גלובליזציה" (שוב סיסמה ושוב טעות במספר):
אזרחי סבור כי לגלובליזציה יש פן חיובי ופן שלילי. הצד השלילי הוא שהגלובליזציה נתנה לאזרחים במדינות רבות את התחושה שרווחה כלכלית היא דבר טוב. "הרעיון שצריך להתייחס אל האזרחים כאל צרכנים – בין אם משווקים משחת גילוח או ראש ממשלה – גרם להשחתת התרבות האזרחית על ידי תרבות כלכלית גלובלית". הצד החיובי של הגלובליזציה, אומר אזרחי, הוא האפשרות להטיל סנקציות על מדינות כמו קוריאה הצפונית ואולי גם על איראן".
אני מקווה מאוד שהמשפט "הגלובליזציה נתנה לאזרחים במדינות רבות את התחושה שרווחה כלכלית היא דבר טוב" הוא פראפרזה של המראיינת ולא של אזרחי. יש במשפט הזה כל כך הרבה ניתוק ממה שקורה במדינות שחבות את רווחתן הכלכלית העצומה לגלובליזציה. מזרח אסיה ודרומה מלאות באזרחים ששינו את מעמדם מעוני מחפיר לעבודה קבועה, השכלה, בריאות וכבוד כלכלי שלא היו מתאפשרים אילו המדינות המערביות לא היו פונות לכיוון הגלובליזציה. הנפגעים העיקריים נמצאים דווקא במדינות המפותחות וקריסתה של דטרויט רק מעידה על כך. נכון, התרבות העולמית עוברת הליך אמריקניזציה וכולנו עוברים תחת מכבש הרידוד הצרכני, אבל לומר שהצד הטוב של הגלובליזציה הוא היכולת להטיל סנקציות – שאינן מועילות בדרך-כלל – זה פספוס רציני.
האגרוף השני מדבר על סוציאל-דמוקרטיה:
"כן. אני מציע שישראל תהיה ליברלית סוציאל-דמוקרטית. ליברלית במובן העמוק: שאזרחי מדינת ישראל יהיו מסוגלים לשאוף לרווחה ציבורית ולא רק פרטית, שישאפו לצדק חברתי, שלא יהיו רק צרכני תרבות אלא יוצרי תרבות. סוציאל-דמוקרטי בהקשר הזה הוא הצירוף בין האינדוידואליזם לבין מדיניות כלכלית ציבורית. אני מציע קפיטליזם שמבוסס על האינדיווידואליזם הפנימי ולא על החיצוני. אנשים שמשמעות חייהם אינה המכונית שרוחצים אותה בכל יום שישי, אלא ספר, מוסיקה, תיאטרון. ולא במובן הצרכני-בידורי, אלא במובן של התמודדות עם שאלות כמו – למה אנחנו פה בכדור הארץ? מי אנחנו? מהם מקורות הצדק? אילו ערכים אנו מעבירים לילדים שלנו? ומה עם החמלה?"
האם דווקא הסוציאל-דמוקרטיה במובן של שילוב המדיניות הכלכלית הציבורית – הגדלת תקציב החינוך, הבריאות, התרבות – תשנה את הכיוון אותו בחרה החברה שלנו? האם מדיניות פיסקלית יכולה לשנות טעמים? עוד שלושים מיליארד שקלים וזהו? השאיפה שלי זהה לשאיפה של פרופ' אזרחי, אבל הסיסמה "סוציאל-דמוקרטית" אינה מחויבת המציאות. התקציב הציבורי הוא חשוב ביותר, אך צריך לזכור שהוא כלי ולא מטרה. אפשר להוציא 70% תוצר על חינוך שבסופו של דבר יחנך לתרבות הצריכה אותה אנו רוצים לגמד. הנה, כלכלן שקרא מרקס ושמע משהו על המדינה כחלק מבניין העל. אולי ייטב לנו אם במקום הוצאה ציבורית גדולה יותר נטפח אנחנו, עצמנו, בסביבה שלנו תרבות אחרת. מהפכה מסוג אחר. תוספת תקציב לחינוך ותרבות היא קריטית, אין ספק, אך לבדה היא לא תוכל לעמוד מול כוחות השוק.
בציטוט השני מופיע המשפט: "מה שקובע את חופש השוק הוא גבולות הפוליטיקה." חשוב לזכור גם שבמקרים לא מעטים מה שקובע את גבולות הפוליטיקה הוא השוק. אפילו מרקס, כך נראה לי, אמר את זה פעם.
המפריד בע"מ
יולי 2, 2009
לא הספקתי לומר ג'ק רובינזון והנה שר הבינוי והשיכון (מתי כבר המשרד הזה ילך בדרכו של משרד הדואר ויעלם לנו מהעיניים?) מככב בציטוטים שבאמת לא היו מביישים את הקק"ק (לא קק"ל, קק"ק). להלן הכתבה: שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס: לעצור ההתפשטות הערבית בוואדי ערה.
"יש התפשטות של אוכלוסיות שלא צריכות להיות מעורבות. אני חושב שלא מתאים לגור ביחד, אנחנו יכולים להיות יפי נפש, אבל זה לא מתאים. תראו מה קרה בעכו. היה אצלי אתמול ראש העיר עכו שלוש שעות ושאל אותי איך מצילים את העיר. הוא אומר לי תביא ערימת חרדים נציל את העיר, ואפילו אני אאבד את כוחי הפוליטי. הוא מספר שערבים מתגוררים בבניין של יהודים ומבריחים אותם"
עזוב אותך מעכו, תראה מה קורה בקריית יובל. חרדים מתגוררים בבניין של חילונים ומבריחים אותם. אולי באמת תביא ערימה של אנשים נציל את השכונה. כאלה, לא חרדים, שאפשר יהיה לנסוע בשבת אם רוצים (אפשר יהיה גם להימנע מלנסוע בשבת – מי שרוצה).
-=-=-=-=-=-=-
פקיד: "כבוד השר, עו"ד אחמד עבד אללטיף שוב רוצה אותך"
אטיאס: "עוד פעם הנודניק הזה. מה אמרנו לו פעם? תגיד לו שאני לא נמצא"
פקיד: "זה לא עבד עליו כשניסיתי. הוא אומר שהוא יודע שאתה כאן"
אטיאס: "טוב, נו, תעביר. כאילו שהוא מחדש לי משהו"
עבד אללטיף: "כבוד השר אטיאס, רציתי לשאול אותך מה קורה עם האישורים"
אטיאס: "אחמד, אני אמרתי לך שזה באחריות יוסי פה במשרד. הוא אחראי על זה."
עבד אללטיף: "דיברתי עם יוסי. הוא אמר לי שיש הנחיה מלמעלה שלא מוציאים אישורים"
אטיאס: "טוב, תשמע, הנחיה מלמעלה זה לא משהו שאנחנו פה יכולים להפר"
עבד אללטיף: "מה זאת אומרת? זה לא אתה הנחית?"
אטיאס: "אני? לא, הנחיות מלעלה זה… אתה יודע… מלמעלה."
עבד אללטיף: "מי? ביבי?"
אטיאס: "לא ביבי, איזה ביבי. מלעלה זה משמיא."
עבד אללטיף: "אתה רוצה להגיד לי שאלוהים החליט שאין אישורים בוואדי ערה?"
אטיאס: "יש אישורים בוואדי ערה. למה אתה אומר שאין? הנה, דודה שלי קנתה בדיוק דירה בחריש"
עבד אללטיף: "מה דודה שלך? יש לי שלושים לקוחות שמחכים לאישור."
אטיאס: "על מי אתה עובד? מי מחכה לאישור בניה אצלכם, תגיד לי? אין לכם טיפה כבוד לחוק אתם"
עבד אללטיף: "זה השלושים שאצלי. כל השאר כבר התייאשו"
אטיאס: "מה זאת אומרת התייאשו? זהו? ירדו מהארץ?"
עבד אללטיף: "מי ירד מהארץ? הלוואי. אבל מי יתן לך ויזה. הם בונים בלי אישור. כמה דווקא מצאו כמה דירות בעכו שהיהודים כבר לא רוצים"
אטיאס: "אה אז אתה אחראי לבלאגן בעכו? הייתה לי הרגשה"
עבד אללטיף: "כן, אני אחראי על עכו. אפילו נפוליאון התייאש ממני, אז כדאי לך להתחיל לעשות מה שאני מבקש"
אטיאס: "נפוליאון? מי זה? הוא מקדימה? עבודה? נשמע שם של רוסי. אולי ישראל ביתנו?"
עבד אללטיף: "לא בדיוק. הוא מהירוקים. הם ממש חזקים עכשיו בעכו. פשוט ראש העיר ביקש שיביאו ערימה של חרדים, אז הכל התמלא חיתולים משומשים מההפגנות שלהם ופחי זבל שרופים"
אטיאס: "מה אתה אומר…"
עבד אללטיף: "טוב, בקיצור, איפה אפשר לבנות היום בוואדי ערה?"
אטיאס: "בחריש, מה זאת אומרת."
עבד אללטיף: "אני יכול לקנות בית בחריש?"
אטיאס: "שמע, אולי בחריש לא כדאי לך. זה יוצר חיכוך. אולי תנסה במקום אחר."
עבד אללטיף: "איפה במקום אחר? הילדים מתחתנים ורוצים לגור ליד ההורים."
אטיאס: "מצטער, אין מקום. אזל."
עבד אללטיף: "מה אזל? תן לי משהו. בסוף הם יבנו בלי אישור."
אטיאס: "אין לי מה לתת. שיבנו."
עבד אללטיף: "מה שיבנו? אח"כ יבוא מרזל עם הסיורים שלו של הדו-קיום ויגיד למשטרה שצריך להרוס את הבית."
אטיאס: "צודק. אחרי הכל זו מדינת חוק ופה זה לא עזה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה."
עבד אללטיף: "נו, אז מה אתה מציע?"
אטיאס: "שמע, זו מדינה קטנה. אין הרבה מקום. צריך לחשוב קדימה. בכל זאת, יש לנו שישה-שבעה ילדים במשפחה, זה גידול מטורף. חייבים לחשוב איפה הם יגורו. בסנהדריה נגמר המקום, במאה שערים אין על מה לדבר. בקריית יובל עושים לנו בעיות… אי אפשר. זה מצב באמת קשה. יש פה ערימות של חרדים שמחכות לפתרון דיור ואני לא יכול להמשיך ככה. שמע, גם אין להם הרבה כסף כי יש בעיה עם החוק – לא נותנים להם לעבוד, הם צריכים ללמוד כל היום ואין מזה הרבה כסף. בעיקר תמורה רוחנית, ובכל מקרה, אנחנו מוכרחים."
עבד אללטיף: "אני מבין, כן…"
אטיאס: "אז מגיעים למצב שאין באמת כסף ואין הכנסות גבוהות. אז קונים פה בזול, ושם מקבלים איזו תרומה, אבל צריך שהמדינה תעזור. מסכנים הילדים – רוצים עוף לשבת, ואתה יודע כמה עופות צריך בשביל משפחה של שמונה? הם לא יכולים לעמוד בזה. המדינה חייבת לעזור להם. אז יש קצבאות, וזה עוזר, אבל לך תמצא משכנתא עם קצבאות. זה בלתי אפשרי"
עבד אללטיף: "כן, כן, זה באמת בלתי נסבל"
אטיאס: "אתה מבין? הם צריכים שר שיכון ובינוי חזק שיסדר להם מגורים שהם יכולים לקנות. פה אני נכנס. אתה צריך להבין אותי פה. אין מה לעשות, מה, נזרוק את האנשים האלו לרחוב?"
עבד אללטיף: "מה פתאום לרחוב. הנה, תראה, אצלי בדיוק יש אותה בעיה. צריך לבנות בית, ואפילו יש כבר כסף בשביל לבנות – אתה יודע, גם אצלנו המחירים נמוכים יותר כי עוזרים אחד לשני – אבל אין רשיון ומפחדים שיהרסו את הבית. מה יעשו אם יהרסו את הבית? אתה רואה? זו בדיוק אותה הבעיה."
אטיאס: "כן, כן… זאת אומרת, לא. ממש לא. מדובר בשני מצבים שונים לחלוטין. איך אתה משווה בכלל? אצלי מדובר באנשים טובים, יראי שמים. זה שונה לחלוטין. טוב, אני צריך לזוז, יש לי משהו בשתים-עשרה."
-=-=-=-=-=-
השר אטיאס, אולי חשבת על זה שאם לאנשים כל כך חשוב להיות נפרדים, אז הם פשוט יקנו דירות באזורים נפרדים? אם הם לא נפרדים כנראה שיש סיבה חזקה יותר שמשאירה אותם יחד. לרוב היא לא קשורה אליך ואתה גם לא תוכל לדעת מהי – ולכן התכנון שלך יתעלם ממה שהם עצמם רוצים. לפעמים התכנון שלך הוא זה שגורם בדיוק לתוצאה ההפוכה.
