הרשות הרביעית החדשה

שוב הבחירות באיראן והשלכותיהן מציתות את הדמיון. את הימים האחרונים עשיתי במלון בעיר אחרת ובו הייתי מחובר לא מעט לרשתות החדשות השונות שניסו לדווח מתוך איראן על ההפגנות נגד הזיוף, לכאורה, של תוצאות הבחירות. מאחר וטהראן הגבילה לחלוטין את הרשתות הזרות בתוך איראן, כל הכתבים נאלצו לצאת וכל מה שנותר להם היה להתעדכן מהרשתות האיראניות – הנמצאות בשליטת המדינה – או ברשתות חברתיות ובלוגים.פעם אחר פעם ניסו ב-CNN לתאר בפני הצופים את חדר המצב שלהם בו הם עוקבים בדריכות וסורקים את הרשתות החברתיות והבלוגים.

אמצעי תקשורת ההמונים כבר תוארו כרשות הרביעית של הדמוקרטיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא שם אחר. כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם, מידת החופש של העיתונות היא קריטית לחסימת יכולת השלטון להפוך לרודן. צעד ראשון בהגדלת חופש זה היה הקמתן של רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות – מהפכת ה-CNN קראו לזה. אם התקשורת המקומית תלויה בשלטון, או בציבור שימשיך לצפות או לקרוא ומעדיף לשמוע שהוא בסדר, התקשורת הזרה אינה תלויה באלה או באלה (בעיקר כשמדובר במדינה שאין בה חלק גדול מדי מתוך צופי הרשת).

ועדיין, שני חסרונות יש לתקשורת הזרה – הראשון הוא היותה, בדרך כלל, משודרת בשפה זרה. מה שמגביל את חלק מהאזרחים ומרתיע אותם מלצפות. החסרון השני טמון בחופש הפעולה של הכתבים במדינה ממנה הם מדווחים – הכתבים תלויים בזכויות המעבר ולעתים רבות – כפי שקרה באיראן הפעם וקורה במדינתנו לא פעם – זכויות אלה נשללות מהם.

הרשות הרביעית החדשה היא האזרחים עצמם. מבחינה הסטורית, איני חושב שאגזים אם אומר שהאינטרנט ניצב בגאון לצד הדפוס. הטכנולוגיה הזו – רשת האינטרנט – הרחיבה הלאה את היכולת של כל אדם לקלוט או לשדר מסרים באופן שהופך אותו לעצמאי וחופשי יותר מאי פעם. הדפוס מצריך מוציא לאור ומספיק כסף כדי לשלם על הדפסת הספרים – היום כל מה שנחוץ הוא גישה למחשב ומשם לרשת. כולם יכולים לעשות זאת, ואופן שאינו תלוי בבעלי הון שיממנו את היוזמה. אם בעסקים, לעומת ענפים כמו ייצור או מסחר בהם דרוש הון התחלתי משמעותי (או הלוואה ותלות בלווה), בתחום האינטרנט גם נער זב חטם שעוד לא סיים תיכון יכול להקים חברה ולמכור אותה במליונים.תוכנה, כמו ידע, הם מקור בלתי נדלה ועלות חומר הגלם בהם היא אפס. את, או אתה, לבד, יכולים ליצור יש מאין.

שני החסרונות של התקשורת הזרה – בנוסף לחסרון התלות של התקשורת המקומית – אינם באים לידי ביטוי ברשות הרביעית החדשה. השפה יכולה להיות כל שפה שהיא. מבחינת חופש התנועה, זו תהיה טאוטולוגיה לומר שאזרחים נמצאים בכל מקום בו נמצאים אזרחים. אם כך, כל מה שהם צריכים הוא גישה לרשת ורצון להביע את קולם, או לשמוע את קולם של אחרים. לא בעלי המניות, לא המפרסמים ולא מנכ"ל רשות השידור שמונה על ידי שר התקשורת יכולים יהיו לקבוע לי סדר יום. לא כצרכן של הידע ולא כיצרן שלו. אני מחליט מה אקרא ומה אכתוב.

קשה לתאר במלים איזו מהפכה טמונה בכוח הזה. איזה חופש מחשבה וביטוי הוא מאפשר. אך כדי להבטיח אותו יש לדאוג שהגישה לרשת תהיה חופשית באמת. פרשת גוגל בסין, למשל, ממחישה כיצד שלטון יכול להגביל שימוש באינטרנט. הטכנולוגיה שמאפשרת את כל החגיגה יכולה גם להגביל ואף לעצור אותה לחלוטין. לכן שלטון דמוקרטי מוכרח לעגן בחוק את הגישה לאינטרנט כזכות אזרח בסיסית. גם במובן של איסור האפלה או צנזור של תעבורה, גם במובן של חסיון כתובות IP מפני משטרה (בדומה לחסיון מקור תקשורתי, אולי בסייגים מסוימים כשמדובר בפעילות פלילית – אני לא יודע) או משטרה חשאית כזו או אחרת, ואף יותר מכך – במובן של עידוד והקלה על השימוש ברשת במקומות בהם החדירה שלו נמוכה יותר – לא בכוח, כמובן, יש כמה קהילות בירושלים שלא יראו זאת בעין יפה.

ספק-חסרון אחר שיש לאינטרנט הוא דווקא מחסור בסמכות. כשהכל מבוזר וכל אחד יכול לכתוב – הקיבעון היחסי ומיעוט אמצעי התקשורת המסורתיים נראית פשוטה יותר למעקב ולשיפוט של הסטנדרטים העיתונאיים. גודש המידע בבלוגים נראה לפעמים קשה לעיכול. מעניין יהיה לראות כיצד מוניטין של בלוגים מסויימים נבנה וכיצד צרכני הידע יודעים להבחין בין מפיצי שקרים ושנאה לבין אלה שכותבים ביושרה ושואפים להיצמד לאיזושהי מציאות. מצד שני, התקשורת המסורתית חוטאת לא פעם באותן נקודות.

הבעיה האחרונה היא העדריות הטבועה בנו. החופש שמעניקה הטכנולוגיה להתבטא ולשמוע אינו משחרר אותנו מהנטיה לשמוע ולהשמיע דברים שנעימים לנו. אבל לכך אחראים כבר אנחנו וכמה שיותר ערוצים לשמוע ולהשמיע יאפשרו לנו לקחת את האחריות הזו ולעשות איתה את הדבר הנכון.

עוד קצת בנושא פיזיקה ותורות אחרות

בפוסט הקודם אמנם הזכרתי את נושא הידע כשלעצמו, אבל מבחינת המנגנון הכלכלי שיכול לקיים את מערכת ההשכלה הגבוהה – או התיכונית – בעיקר התייחסתי לתרומה של הידע לתחומים אחרים. אך מה לגבי הידע עצמו?

לימוד כשלעצמו הוא מעלה חשובה ביהדות, בעיקר מאז חורבן בית המקדש. הנה, לדוגמא, קטע מברכת הדלקת נרות בערב שבת:

וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים אוֹהֲבֵי יְיָ, יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵי אֱמֶת זֶרַע קֹדֶשׁ, בַּיְיָ דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא

חכמים ונבונים, מאירים את העולם בתורה. אם פעם הלימוד היה מוגבל ללימוד תורה, מאז תקופת ההשכלה פרצו יהודים רבים את החומות – למגינת לבם של חרדים כאלה ואחרים – והרחיבו את אהבת הדעת והידע לתחומים אחרים. ירצה מי שירצה לשים את אלוהים בהקשר שפינוזיסטי יותר, או לא.

עם זאת, לא אהיה הראשון שיאמר שבשנים האחרונות התרבות הפכה כזו שאינה יוצאת מגדרה לעודד הישגים לימודיים. התרבות הפופולארית המכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר אינה מעלה על ראש שמחתה מדליה של תלמיד ישראלי באולימפיאדת מתמטיקה בינלאומית, אך שמו של כל שחקן נוער במחלקת כדורגל של מועדון אירופי מצלצל בראשו של כל תלמיד תיכון שאינו מתעלם מספורט. חוק "בן סהר", שבא לוותר על שירות צבאי לספורטאים מצטיינים שתורמים יותר בהיותם שגרירים ישראלים של רצון טוב בחו"ל, אינו חל על מדענים מצטיינים.

עמדתה של המדינה בעניין פחות מעניינת, כי היא נובעת מדעת הקהל. מכיוון שסדר היום מכוון נמוך, כולם מסתנכרנים יחד איתו מטה ומטה.  מצד שני, קל להאשים את המדינה באי-תקצוב, או את התקשורת באי-התייחסות, את משרד החינוך בהעסקת מורים שאינם טובים מספיק, אבל אנחנו שוכחים להאשים את מי שבאמת יכול לעשות משהו עם האשמה הזו – שוכחים להאשים את עצמנו. אנחנו אלה ששכחנו להדגיש את הדעת, את העומק, את המעלות החשובות לתרבות וחיי רוח עשירים יותר.

סדר היום שלנו צריך להשתנות. החתירה למבט מעמיק על העולם – מעבר לשכבה הדקה ש"כל צרכן צריך לדעת" – ולחקירה, ההתעקשות על השאלה, הסקרנות, האתגר האינטלקטואלי וההתמדה. הו, ההתמדה. בעולם של מסרים מהירים וטוויטרים שנגמרים ב-140 תווים, קשה לצפות מתלמיד להיתקע מול תרגיל יותר מחמש דקות מבלי לעבור לבא בתור. קשה לצפות ממי שרוצה להמשיך ללמוד לנגן על כלי קשה, להתמיד בלימוד שפה חדשה, לגלות עולם חדש המסתתר מאחורי שכבות קצת יותר עבות מטלוויזיית הפלסמה. זה נהיה קצת קשה כבר לנו, אז מה נאמר על הדור הבא?

ואם החלטנו שאנחנו רוצים ידע שאינו ניתן בהכרח לתרגום ישיר למסחר וכסף, אולי יש מקום גם לדרוש מהמדינה לתעל את מיסינו גם לחינוך, השכלה, תרבות וידע. לא רק לענייני הישרדות. לא (רק) בשביל לתרום לעידוד הצמיחה בטווח הארוך (מישהו אמר הון אנושי?) אלא למעננו. לפעמים מודל עסקי לא יכול לקיים את כל מה שאנחנו רוצים. אולי על כך בפוסט אחר.

פיזיקה ציבורית

הכתבה הבאה אמנם זכתה לעדנה קצרה בדף הבית של הארץ: פרופסור להוראת המדעים מתריע: רוב בוגרי בתי הספר התיכוניים בורים במדעים , אך לא קיבלה הדים רבים בשאר האתרים.

שתי סוגיות מעניינות בהקשר זה הקשורות זו בזו. הראשונה היא חשיבותה היחסית של הפיזיקה, או המדעים בכלל, אל מול שאר תחומי הידע אותם ראוי שיקנו לעצמם תלמידי התיכון בישראל. השניה היא מקומה של המדינה בהקניית ידע זה – במלים אחרות, האם שיעורי פיזיקה הם מוצר ציבורי. שתי הסוגיות קשורות זו בזו קשר אמיץ.

ודאי, יושב לו האחראי – או האחראית – על תקציבי משרד החינוך במשרד האוצר וחושבים לעצמם: מדוע חשובה כל כך הפיזיקה? באים נציגי המפד"ל ואומרים שהיהדות והתנ"ך חשובים. יאמרו הפוליטיקאים – כל אחד מכיוונו – ומה עם הסטוריה? מדוע מלמדים כל כך מעט? שלא לדבר על הדמוקרטיה שאצל רוב הישראלים מסתכמת בעקרון הצבעת רוב (מתוך אוכלוסיה מסוימת, אולי לא כולל ערבים ושמאלנים) – מוכרחים ללמד אזרחות.

ניתן להעריך את חשיבותו של ידע מסוים על ידי כך שנבחן את תרומתו. תרומה זו יכולה להיות לבעל הידע עצמו, לסובבים אותו או לחברה כולה. הפילוסוף, או תלמיד הישיבה, יאמר שהידע חשוב כשלעצמו ולא צריך תמיד לבחון את השלכתו על עולם המעשה. יש ערך בלמידה עצמה, כמטרה עליונה, ולא כאמצעי לשפר את חיינו בתחומים אחרים. לעומתו יאמר ראש בית הספר להנדסה באוניברסיטה שתלמידיו משפרים ואף מצילים חיים בכל רגע נתון.

מר תקציבים במשרד החינוך האוצר ישתומם וישאל עצמו – אז מי מהם יקבל תקציב? אולי בעצם אף אחד מהם כי צריך לקנות אף-16 שיגן על כולם מפני פצצה איראנית שתמחק גם את הפילוסופים וגם את המהנדסים. נקצץ הכל, אחרת תהיה קטסטרופה. שיקחו שיעורים פרטיים.

א-הא! פה נכנסת הסוגיה השניה. אם אפשר לקחת שיעורים פרטיים, מדוע לממן שיעורים ציבוריים מלכתחילה? אף-16 פרטי זה אולי מוגזם. חוץ משרי אריסון שיכולה להרשות לעצמה, ואולי תשמח להפציץ את הבניין ההוא בקרית הממשלה שנראה כמו חללית, אין מערערין על כך שהמדינה היא זו שצריכה לדאוג למימון הבטחון הלאומי.

בנק ישראל - לא נראה כמו חללית?

אבל פיזיקה? ילך לו מר כהן לד"ר לוי ויבקש ממנו שילמד את בנו פיזיקה תמורת התשלום הראוי. אם פיזיקה, או הנדסה, יכולות לשפר ולהציל חיים של אחרים, יממן מר כהן את השיעורים הפרטיים לבנו על חשבון ההכנסות שהלה יגרוף מהמצאותיו לאחר שירכוש לעצמו את הידע הזה. אם חשיבותו של הידע מסתכמת במידת תרומתו לפרטים בחברה – הם יכולים לשלם לבעל הידע שתרם להם את הסכום שווה הערך למידת השיפור בחייהם שאותו ידע איפשר. כך החברה תוכל גם באופן עקיף לתעל את מימון לימודי ההנדסה. מהנדסים פוטנציאליים יודעים שהכנסותיהם תגדלנה בכך וכך אחוזים בזכות הידע שיצברו ולכן יהיו מוכנים לשלם על השיעורים יותר. כך לא יצטרך ראש הפקולטה להנדסה להתחנן בפני פקיד האוצר – שלמד כנראה כלכלה או מנהל עסקים – ויקבל את הכנסותיו מכיסיהם של הנהנים הישירים מעבודתו.

אבל אז נשאלות כמה שאלות, המטילות ספק מסוים באפשריותו של מנגנון כזה:

1. האם תמיד ניתן להפוך את תרומתו של מדען, או איש רוח, לחברה לכסף? בכוונה עברתי מפיזיקאי למהנדס. יש פיזיקאים שעבודתם תיאורטית והשלכותיה הטכנולוגיות עקיפות כל כך שכנראה לא יזכו לראות תרומה, ולו עקיפה, של עבודתם לחברה. גם אם היו יכולים לתרום עוד בחייהם, טבעו של המדע הבסיסי שלא ניתן להוציא עליו פטנט כל עוד לא נוצל הידע לטכנולוגיה מסוימת. מי שינצל אותו יהיו מהנדסים ומדענים אחרים ששפר מזלם להיות אלה שמשתמשים בידע חופשי וציבורי והופכים אותו לפטנט פרטי. אך ללא הידע החופשי והציבורי לא היו יכולים לעשות את שעשו. מנגנון השוק יזניח לחלוטין את המדע הבסיסי ויגרום לדעיכתו.

אפשרות אחרת היא שהתרומה עצמה לחברה היא ציבורית במהותה, או לפחות בחלקה הגדול. חוקר עתיקות המעשיר את הידע ההסטורי והמורשת הלאומית אינו יכול לחייב את האזרחים – במיוחד לא את הפוסט-מודרניסטים – לשלם לו על תרומתו. סופר אמנם מקבל הכנסות על ספריו, אך תרומתו אינה מסתכמת בהשפעת הספר על מספר הקוראים שרכשו את הספר. ישנו עושר תרבותי חברתי שלא ניתן להפנים אל תוך מנגנון מסחר בין פרטים.

2. נאמר שהיה ניתן לתרגם את התרומה לכסף. אולי לא את כל התרומה, אך מספיק ממנה על מנת לתמרץ מדענים ואנשי רוח בפוטנציה לשלם מכספם על השכלתם הפרטית. שימו לב שמר כהן משלם עבור בנו. למר כהן הצעיר אין עדיין כסף. אם מר כהן הבכיר גם הוא קצר במזומנים – מוכשר בנו ככל שיהיה – לא יוכל לרכוש לעצמו את הידע הדרוש כדי להפוך את כשרונו למצלצלין. אלא אם שוק ההון מפותח דיו כך שהוא מאפשר לתלמידי התיכון והאוניברסיטה לממן את השכלתם על ידי הלוואה שתוחזר בגיל מאוחר יותר כשההשקעה תישא את פריה. זה לא בלתי אפשרי – בגרסה שאולי אינה מושלמת אך לפחות משככת חלק מבעיית המימון – אך ברוב המדינות העניין לא קיים.

3. כמובן, הטיעון החזק ביותר אינו קשור להשכלה עצמה אלא לחינוך. מערכת החינוך מכשירה את אזרחיה של המדינה. חינוך כושל של בנו של השכן ישפיע גם על גורלך וגורל ילדיך. מכנה משותף של ידע, תרבות וחוויות משותפות – הנרכשות במערכת חינוך אחידה – תורם בהכרח לחברה אזרחית בריאה יותר. חברה שכל מרכיביה נהנים יותר ממנה ולכן היא ציבורית במהותה. עד שלב מסוים בחיים יש יתרון במערכת חינוך אחידה שכזו. המערכת העל-תיכונית אינה מתאימה לטיעון זה, אך הפרטת התיכונים נראית הזויה. ואם התיכון הוא ציבורי, הידע המועבר בו נתון להחלטה ציבורית כזו או אחרת. לצערי ההחלטה הזו נסגרת בחדרי אגף התקציבים באוצר, ואולי גם במשרד החינוך (אך אני כמעט בטוח שלא, לפי מצב העניינים בפקידות הממשלתית). יש מקום לדון בה עוד.