הרשות הרביעית החדשה
יוני 19, 2009
שוב הבחירות באיראן והשלכותיהן מציתות את הדמיון. את הימים האחרונים עשיתי במלון בעיר אחרת ובו הייתי מחובר לא מעט לרשתות החדשות השונות שניסו לדווח מתוך איראן על ההפגנות נגד הזיוף, לכאורה, של תוצאות הבחירות. מאחר וטהראן הגבילה לחלוטין את הרשתות הזרות בתוך איראן, כל הכתבים נאלצו לצאת וכל מה שנותר להם היה להתעדכן מהרשתות האיראניות – הנמצאות בשליטת המדינה – או ברשתות חברתיות ובלוגים.פעם אחר פעם ניסו ב-CNN לתאר בפני הצופים את חדר המצב שלהם בו הם עוקבים בדריכות וסורקים את הרשתות החברתיות והבלוגים.
אמצעי תקשורת ההמונים כבר תוארו כרשות הרביעית של הדמוקרטיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא שם אחר. כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם, מידת החופש של העיתונות היא קריטית לחסימת יכולת השלטון להפוך לרודן. צעד ראשון בהגדלת חופש זה היה הקמתן של רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות – מהפכת ה-CNN קראו לזה. אם התקשורת המקומית תלויה בשלטון, או בציבור שימשיך לצפות או לקרוא ומעדיף לשמוע שהוא בסדר, התקשורת הזרה אינה תלויה באלה או באלה (בעיקר כשמדובר במדינה שאין בה חלק גדול מדי מתוך צופי הרשת).
ועדיין, שני חסרונות יש לתקשורת הזרה – הראשון הוא היותה, בדרך כלל, משודרת בשפה זרה. מה שמגביל את חלק מהאזרחים ומרתיע אותם מלצפות. החסרון השני טמון בחופש הפעולה של הכתבים במדינה ממנה הם מדווחים – הכתבים תלויים בזכויות המעבר ולעתים רבות – כפי שקרה באיראן הפעם וקורה במדינתנו לא פעם – זכויות אלה נשללות מהם.
הרשות הרביעית החדשה היא האזרחים עצמם. מבחינה הסטורית, איני חושב שאגזים אם אומר שהאינטרנט ניצב בגאון לצד הדפוס. הטכנולוגיה הזו – רשת האינטרנט – הרחיבה הלאה את היכולת של כל אדם לקלוט או לשדר מסרים באופן שהופך אותו לעצמאי וחופשי יותר מאי פעם. הדפוס מצריך מוציא לאור ומספיק כסף כדי לשלם על הדפסת הספרים – היום כל מה שנחוץ הוא גישה למחשב ומשם לרשת. כולם יכולים לעשות זאת, ואופן שאינו תלוי בבעלי הון שיממנו את היוזמה. אם בעסקים, לעומת ענפים כמו ייצור או מסחר בהם דרוש הון התחלתי משמעותי (או הלוואה ותלות בלווה), בתחום האינטרנט גם נער זב חטם שעוד לא סיים תיכון יכול להקים חברה ולמכור אותה במליונים.תוכנה, כמו ידע, הם מקור בלתי נדלה ועלות חומר הגלם בהם היא אפס. את, או אתה, לבד, יכולים ליצור יש מאין.
שני החסרונות של התקשורת הזרה – בנוסף לחסרון התלות של התקשורת המקומית – אינם באים לידי ביטוי ברשות הרביעית החדשה. השפה יכולה להיות כל שפה שהיא. מבחינת חופש התנועה, זו תהיה טאוטולוגיה לומר שאזרחים נמצאים בכל מקום בו נמצאים אזרחים. אם כך, כל מה שהם צריכים הוא גישה לרשת ורצון להביע את קולם, או לשמוע את קולם של אחרים. לא בעלי המניות, לא המפרסמים ולא מנכ"ל רשות השידור שמונה על ידי שר התקשורת יכולים יהיו לקבוע לי סדר יום. לא כצרכן של הידע ולא כיצרן שלו. אני מחליט מה אקרא ומה אכתוב.
קשה לתאר במלים איזו מהפכה טמונה בכוח הזה. איזה חופש מחשבה וביטוי הוא מאפשר. אך כדי להבטיח אותו יש לדאוג שהגישה לרשת תהיה חופשית באמת. פרשת גוגל בסין, למשל, ממחישה כיצד שלטון יכול להגביל שימוש באינטרנט. הטכנולוגיה שמאפשרת את כל החגיגה יכולה גם להגביל ואף לעצור אותה לחלוטין. לכן שלטון דמוקרטי מוכרח לעגן בחוק את הגישה לאינטרנט כזכות אזרח בסיסית. גם במובן של איסור האפלה או צנזור של תעבורה, גם במובן של חסיון כתובות IP מפני משטרה (בדומה לחסיון מקור תקשורתי, אולי בסייגים מסוימים כשמדובר בפעילות פלילית – אני לא יודע) או משטרה חשאית כזו או אחרת, ואף יותר מכך – במובן של עידוד והקלה על השימוש ברשת במקומות בהם החדירה שלו נמוכה יותר – לא בכוח, כמובן, יש כמה קהילות בירושלים שלא יראו זאת בעין יפה.
ספק-חסרון אחר שיש לאינטרנט הוא דווקא מחסור בסמכות. כשהכל מבוזר וכל אחד יכול לכתוב – הקיבעון היחסי ומיעוט אמצעי התקשורת המסורתיים נראית פשוטה יותר למעקב ולשיפוט של הסטנדרטים העיתונאיים. גודש המידע בבלוגים נראה לפעמים קשה לעיכול. מעניין יהיה לראות כיצד מוניטין של בלוגים מסויימים נבנה וכיצד צרכני הידע יודעים להבחין בין מפיצי שקרים ושנאה לבין אלה שכותבים ביושרה ושואפים להיצמד לאיזושהי מציאות. מצד שני, התקשורת המסורתית חוטאת לא פעם באותן נקודות.
הבעיה האחרונה היא העדריות הטבועה בנו. החופש שמעניקה הטכנולוגיה להתבטא ולשמוע אינו משחרר אותנו מהנטיה לשמוע ולהשמיע דברים שנעימים לנו. אבל לכך אחראים כבר אנחנו וכמה שיותר ערוצים לשמוע ולהשמיע יאפשרו לנו לקחת את האחריות הזו ולעשות איתה את הדבר הנכון.
מושגים של חרות
יוני 2, 2009
ישעיה ברלין - מחבר "שני מושגים של חרות"
את הבלוג הזה פתחתי לא מזמן, בעקבות גל החוקים "הנאורים" בנוגע לנכבה, נאמנות ושאר גזירות שחברי כנסת מסוימים החליטו ליזום בתקופה האחרונה. הרגשתי שאט אט מתכרסמת לה עוד חירות פרט ונדרסת תחת עינה המאיימת של מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה בעל הגינונים הסובייטיים.
כשחיפשתי שם לבלוג חשבתי שקול ציון החופשית מבטא את שני הנדבכים החשובים מבחינתי במדינת ישראל. הציונות – במובנה הכללי של תקומת העם היהודי בארץ ישראל – והחופש – השאיפה להעניק לכל האזרחים את מירב החירות האפשרית.
חיפוש מהיר בגוגל העלה את הצירוף "קול ציון החופשית" דווקא בהקשר אחר: חגי סגל, הפובליציסט המזוהה עם הימין, באחד מציטוטיו התייחס לערוץ 7 בשם "קול ציון החופשית".
מוזר, חשבתי לעצמי, ערוץ 7 אינו מייצג בדיוק את אותה ציון חופשית שאני מדבר עליה. אולי דווקא להפך. נראה כי ערוץ 7 הוא הראשון להצטרף להצעות החוק ההזויות שהביאו אותי לכתוב את הבלוג מלכתחילה.
ישעיה ברלין, בתמונה, דיבר על שני מושגים של חרות: שלילית – יכולת לפעול מבלי להיות מוגבל – וחיובית – היכולת לשלוט בעצמך על גורלך. ברלין גם מבדיל בין חרות של פרט לחרות של קהילה. לרוב החרות השלילית קשורה בחרות פרט והחיובית בחרות קהילה, אך לדעתי אין בכך הכרח. ברלין דיבר בעיקר בהקשר של המלחמה הקרה והמתח בין שתי צורות המשטר שהתחרו זו בזו בשנת 1958 כאשר נשא את נאומו באוקספורד.
כשאני לוקח את ההבחנות הללו אלינו, יש שני סוגים של חרות קהילתית. אחת שלילית – ליברמן ופרנואידים אחרים המנסים לשחרר את ישראל מאויביה – ואחת חיובית – ערוץ 7 והמחנה הדתי המנסה לבנות חרות חיובית לאורה של תורה. אך בכל אופן, השלילית – זו המנסה למחוק כל התייחסות לציבור הערבי – היא המכנה המשותף הנמוך ביותר של שני המחנות. מכנה משותף חשוב כל כך עד שליברמן הסכים לוותר על החופש להתחתן של ציבור בוחריו.
מצדה השני של החרות נמצאים אנחנו, האזרחים. אלה בינינו שבטוחים שהמשיח מחכה לנו מעבר לפינה מוכנים לוותר על החרויות הפרטיות שלהם ושל אחרים על מנת לשחרר את העם כולו – או משהו כזה. אך אלה שרוצים לחיות את חייהם לפי רצונם הפרטי ולהנות ממרב החרויות האפשרי נמצאים במגננה. בהחלט יומרני לחשוב שאצליח לשנות משהו עם הבלוג הזה. אבל כשאני קורא כל פעם על חבר כנסת משועמם, או מתוסכל, שכל מה שהוא יכול לעשות הוא לגזול עוד פיסה קטנה (או גדולה) של חופש מהאזרחים, אני אהיה כאן כדי להתלונן.
מדינת ישראל חייבת לחתור כל הזמן להגדלת החרות של אזרחיה לממש את מטרותיהם ולאפשר להם לחיות את חייהם לפי רצונם. חרות פוליטית, כלכלית, רעיונית, יצירתית. כמה שיותר מכולן. לא חזרנו לציון אך ורק כדי לשרוד. סוף סוף שרדנו הגענו וקמנו. אבל מה עכשיו? גם אם אנו רוצים קהילה תוססת וחופשית, כמו שאולי חגי סגל מתכוון, עלינו להיזהר ולא לאפשר להן לרמוס את הפרטים. בשלב זה אלה סיסמאות שאולי נראות ריקות מתוכן, כי המתחים הם רבים. אך זו הסיבה בדיוק לכך שהחרויות הפרטיות חשובות. הן בסיסיות ומבטיחות מינימום של מקום לכל אזרח למלא את שאיפותיו.
