נהוג לחשוב שעונשים קולקטיביים הם גרועים מבחינת הסבל שהם גורמים, אך הם אפקטיביים בהיעדר אסטרטגיה ממוקדת יותר, הסבל שנעוץ בהם הוא אמצעי הלחץ המרכזי והוא נחוץ למען פתרון המצב והפסקתו. אבל מה אם הסבל לא נראה כמשפיע על פתרון הבעיה? האם עדיין אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מדוע אנחנו מפעילים לחץ על מאות אלפי אנשים גם אם הם לא עשו דבר? גם בעזה יש תינוקות.

גלעד שליט הוא סיבה טובה להפעלת לחץ על ממשלת החמאס. אך אם אמצעי הלחץ אינו אפקטיבי, ובדרך אנו צוברים לנו אויבים בכל העולם, אולי כדאי לחשוב מחדש. מארגני המשט ניצחו את ישראל באופן ברור בתחום אחד לפחות: היצירתיות. הם הציבו את ישראל עם הגב אל הקיר על ידי מהלך שלא נוסה קודם לכן והכריח את ישראל להגיב במלוא מערומיה. המוגלה נחשפה באחת. זה לא משנה אם לא אנחנו הבאנו את המוגלה על עצמנו וזה לא חשוב שיש חלקים אחרים בגוף שעודם בריאים, מה שחשוב, מבחינתם, הוא שהם הצליחו להביא את ישראל למצב בו היא עצמה חושפת את בעיותיה ותסכולה לעיני כל. יצירתיות כזו היא בדיוק מה שישראל צריכה.

אבל אם ביצירתיות עסקינן, מאחר ואני יודע שהיא אינה נמצאת בשפע בקרב קובעי המדיניות, הייתי נזהר מלהשתמש בה לצורך עניינים פעוטים מדי — שלא תיגמר. הגיע הזמן לחשוב ביצירתיות על פתרון קבע: כזה שיאפשר לנו לחזור למסלול השפוי, כזה שיסיר את התסכול המדיני.

"משלמי המסים לא יהיו שם כדי להציל אתכם בפעם הבאה. למרבה הצער ישנם אנשים במגזר הפיננסיים שבמקום להבין את הלקחים של קריסת ליהמן והמשבר שממנו אנחנו עדיין מתאוששים, בוחרים להתעלם מהם. לאלו אני רוצה לומר: אנחנו לא נחזור לימים של התנהגות חסרות אחריות, שבהם יותר מדי אנשים הונעו רק על ידי תיאבון לרווח מהיר ובונוסים מנופחים"

בדיוק להיפך, מר אובמה. מי שהבין את הלקח היו בדיוק אותם האנשים במגזר הפיננסי שאתה טוען שלא למדו את הלקח. אתה הוא זה שלא למד אותו.

נכון, ליהמן קרס, אבל רק הוא. כל השאר קיבלו כסף מקודמך וממך, כדי שלא יפלו. המלים שלך כעת הן מלים זולות. איני אומר שאינן חשובות, אך הן זולות כי אין שום כיסוי מאחוריהן. האם הבנקים הגדולים הפכו קטנים מספיק כך שאינם כבר גדולים-מכדי-ליפול? בדיוק להיפך – הם הפכו גדולים יותר אחרי שקנו את הבנקים הקטנים שהממשלה לא רצתה לקנות והעדיפה, בצדק מסוים, שכספי גופים פרטיים יקנו אותם במקום כספי הציבור כולו.

אבל הלקח ברור – ממשלת ארה"ב, בין אם רפובליקנית או דמוקרטית, לא תיתן לבנקים גדולים ליפול ולכן הם יכולים להמשיך בחגיגה. היו דיבורים על רגולציה ושיטות למנוע נפילות. בינתיים לא רואים דבר. כשיראו מהם משהו, יהיה זה רק עניין של זמן עד שתימצא הפירצה ומצב העניינים יתגלגל לכך שטעינו, כעדר, ואז נהיה חייבים להציל את עצמנו מעצמנו. אז אולי נכעס ונאמר "אבל אמרנו לכם". בסופו של יום, נציל דווקא את אותם הכרישים ששלשום זרעו את הזרעים, אתמול קיבלו בונוסי עתק על ציפיות הפרי המוקדמות והמוטעות והיום כולנו צריכים לשלם על פירות הרעל.

היש לקח חשוב יותר מהמשבר?

על דבריו של נתניהו אין הרבה מה להרחיב. שומעים את הדברים השכם וערב. מה שמעניין הוא העיתוי שלה עם הידיעה המעניינת יותר על הענף הכלכלי המתפתח ברצועה – המנהרות. לפי הידיעה מדובר כבר בענף כלכלי של ממש:

המנהרות נחשבות כיום לתעשייה הגדולה ביותר והמכניסה ביותר בעזה. בעליהן הפכו לעשירים החדשים של עזה, ורבים מהם זכו בתוך כמה חודשים להכנסות עצומות. החמאס שולט כעת בכל המתרחש במנהרה. מי שמבקש לכרות מנהרה, חייב לקבל רישיון מ"מנהלת המנהרות". עלות רישיון שכזה – 10,000 שקלים שמועברים לקופת ממשלת חמאס. הרישיון מעניק אישור, שבעזרתו ניתן לבקש מעיריית רפיח לחבר את המנהרה לחשמל ומים. בעל המנהרה מתחייב לשלם גם את חשבונות המים והחשמל החודשיים של המנהרה.

כלומר, אם יש סימן לנורמליות של ממשלה, הרי שזו התנהגות חיפוש התשלומים שלהן (rent seeking behavior). מעניין אם הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה תשים את ענף ההברחות בדו"חות הכלכליים לצד ענפים אחרים. אולי יסווגו אותה כבניין, או תשתיות. מעניין.

ואם יש ענף כלכלי משגשג, יש גם השפעות חיצוניות:

היקף ההברחות העצום הביא לפריחת תעשייה נלווית לזו של המנהרות: מנופאים המועסקים במנהרות, נגרים (בעת בנייתן), מכונאים, סבלים, אנשי שיווק ואפילו נדל"ן (בעקבות הביקוש הרב לקרקעות בסמוך לגבול), וכן מחסנים המשמשים לאחסון הסחורות.

הנה, ראש הממשלה, תפסת שתי ציפורים במכה. גם הראית נחישות ומראית עין של רצון לסייע לגלעד שליט, גם עשית רושם על מי שרוצה להכניס לפלסטינים ובאותה הזדמנות דאגת באמת להכנסה של הפלסטינים. טוב, אולי רק לתשלומי העברה ממסכנים למושחתים – הנה המשפט שעוקב אחר הציטוט הקודם:

לעתים קרובות, בעלי המנהרות יוצרים מחסור מכוון בסחורה מסוימת ואחר כך מציעים את אותה סחורה מוברחת במחיר מופקע.

רגע, אז אולי המצור עוזר לחמאס? בחסות המצור שאוכפת ישראל, החמאס גובה מס עקיף על הברחות. ככל שישראל תגביר את קצב הריסת המנהרות – והמצור יימשך – כך הביקוש לסחורות יביא לבניית מנהרות חדשות המִתּרגמות מיידית ל-10,000 ש"ח בידי ממשלת חמאס. במלים אחרות – הרסת 100 מנהרות בחודש – צריך 100 מנהרות חדשות ויש לנו 1,000,000 ש"ח שעוברים לחמאס, עוד כמה מליונים לאנשי שלומם של החמאס שמקבלים רשיון להיות הסוג השפל ביותר של המונופוליסטים. אבל אז יש 100 מנהרות, וצריך להרוס, אז נהרוס, ונבנה, ונהרוס, ונבנה, וכך נרוויח עוד מסים. חמאס ירוויח – כמו שראינו – וגם ממשלת ישראל – עם צרכי בטחון והברחות מטורפות כאלה צריך תקציב לנשק חודר חול, מטוסים שיטילו אותו, טייסים שיטיסו אותם, מפקד שיפקד עליהם, לשכה שתנעים לו את הטמפרטורה, פלסמות כדי לראות את ערוץ 2 משדר את זה וכמובן אנטנה לקלוט ערוץ 2 כי לווין או כבלים זה יקר וחייבים להצטמצם.

אחרי שייגמר המצב, ואולי יום אחד יהיה משק פלסטיני שפוי, לפחות הם יוכלו להודות להם על שהפכנו אותם למעצמה עולמית בטכנולוגיית כריית מנהרות בחול. יתרון יחסי זה דבר מאוד חשוב במשק גלובלי, ויש הרבה חול במדינות עם נפט (וכסף מנפט) שאפשר אולי לחשוב על ייצוא הידע הפלסטיני בנושא וקיום בכבוד של החברה שם. גם ההיי-טק הישראלי החל בתעשיה הצבאית והתעשיה האווירית.

תשעה באב

אין לי הרבה מה לחדש. להיפך, אולי, דווקא היום אנחנו רוצים פחות לחדש ויותר לחדש את ימינו כקדם. מקדש כבר אין – תודה לאל התפתחנו מאז להיות דת עמוקה יותר ופאגאנית פחות – ואת הריבונות החזרנו איכשהו. היום הזה תמיד טוב כדי לחשוב איזו מן מדינה אנחנו רוצים לחיות בה וכמה שבירה יכולה להיות תקומתנו.

החוק הביומטרי - תמונת פרופיל

במסגרת המאבק נגד החוק הביומטרי – ביכולתה הקיימת של המדינה להתמודד עם מושג הפרטיות ולאכוף אותו – אנחנו מנסים להתחיל איזה גל של שינוי תמונות פרופיל ברשתות חברתיות. לדעתי רוב האנשים יהיו אדישים לחוק המפחיד הזה, אבל מי יודע – אולי שניים שלושה יצטרפו.

כשמדברים על שכר יש שני רבדים שבאים לידי ביטוי. נראה שרוב האנשים, ארלוזרוב משום מה בתוכם, אינם מבינים את הרובד הראשון – הכלכלי: יש היצע, יש ביקוש והם נפגשים באמצע. במיוחד בתחום של הכשרונות, השוק אינו נתון לכלל פיקוח – שכר מינימום בכלל לא רלוונטי ואין תקרת שכר. עם זאת, כלכלנים מפולפלים שיפטרו את הדיון הזה בכך שיאמרו שהמתדיינים אינם מבינים כלכלה מהי, יתעלמו – לרוב – מהרובד השני – האנושי: לא מדובר במוצרים דוממים, או בשירות שמאחוריו עומד תאגיד כלכלי. מדובר בשירות שנותן אדם ויש משמעות פסיכולוגית לתג המחיר שהוא מצליח לשים עליו. חולצה אופנתית אינה נעלבת כשמוכרים אותה בעודפי סוף העונה ב-80% הנחה. היא גם אינה מעריכה את עצמה, מקומה בחברה ומשמעות חייה במספר הבננות שאפשר לקנות במחיר שהיא מקבלת.

במבט אחר שני הרבדים של השכר, או ערך העבודה, של דרוקר, ושל כולנו בעצם, הם הנורמטיבי – השכר הראוי לפי מה שאנחנו מאמינים ש'מגיע' למי שמקבל אותו, והפוזיטיבי – כלומר השכר שאנו רואים בפועל. הכלכלה מנסה להסביר את השכר, ולא להצדיק אותו, אך המרחק בין הסבר מספק לבין הצדקה אינו גדול.

בכל הנוגע לפן הכלכלי, אפשר ללמוד מכדורגלני בית"ר ירושלים. בקיץ 2006 לאחר שקנה את בית"ר כשנה לפני כן, החליט ארקדי גאידמק לצאת למסע שופינג כדורגלנים – ומאמנים – בארץ ובעולם. הדבר השפיע על כל שוק השחקנים בארץ. בעיקר בבית"ר, שחקנים מובילים מקבוצות אחרות הסכימו לעבור לקבוצה לאחר שגאידמק פתח את הכיס והסכים לשלם לכל אחד מהם מאות אלפי דולרים בשנה. שחקנים זרים ברמה שעוד לא נראתה בארץ נמשכו מליגותיהם בחוץ-לארץ ויובאו באופן מיוחד. הקיץ הזה – שלוש שנים לאחר מכן – אחרי שגאידמק איבד הון רב בארץ וחזר למוסקבה, בית"ר כמעט ומתפרקת אך השחקנים מסכימים לקיצוץ שכר בגובה של 50%.

ארקדי גאידמק - "почиму гершон?"

לו היו יותר רהוטים, אולי גם שחקני הכדורגל יכולים היו לכתוב טורים בעיתוני הספורט ולתהות מדוע מתרעם הציבור על שכרם הגבוה, לפני שהיו מסכימים לקצץ אותו. כל טיעוניו של דרוקר היו מתאימים בדיוק לנקודתם. איתן אבריאל כותב גם הוא: "למעשה, דרוקר דומה לכדורגלן, שיש לו כמה שנים טובות – מדוע אין תרעומת ציבורית על שכר הכדורגלנים?"  אני לא חושב שאוהדי הספורט אינם מתרעמים על גובה השכר של השחקנים. יש בהחלט תרעומת וגם בשידורי המשחקים שומעים פעמים רבות את הפרשנים השונים קובלים על השכר המוגזם ביחס לשירות שמעניקים השחקנים למועדוניהם. גם הטיעון של משיכת הכשרונות למקצוע מוכר מהכדורגל – משכורות גבוהות יותר והצלחה מוחצנת מושכות שחקנים פוטנציאליים להשקיע בתחום הזה ולא בתחומים אחרים שהציבור מתעניין בהם פחות.

דרוקר אינו צריך להתנצל על משכורתו – תהיה גבוהה ככל שתהיה. תאבת בצע אינה מתאימה לעניין. בעלי הערוץ אינם חסרים כסף ולא נעשה כל עוול בקבלת המשכורת הגבוהה. אני מאחל לדרוקר, ובעיקר ללונדון וקירשנבאום, שימשיכו להרוויח כסף רב וטוב על כשרונם. גם כשאני רחוק מלהרוויח את הסכומים שהם מרוויחים. אפשר לפרגן. הכדורגלנים אינם רהוטים כמו דרוקר, ואולי טוב שכך מכיוון שאז במקום לפנות לגורמים כאלה ואחרים הם מבינים שאותו שוק שהעלה את ערכם ב-100% לפני שלוש שנים עכשיו הוריד אותו בחזרה לרמתו הקודמת. כשרוחות השוק משנות את כיוונן ומתחילות לנשב מטה במקום מעלה, יודעים הכדורגלנים – בצער רב ואחרי שווידאו מספר פעמים שאין מישהו אחר בארץ או באירופה שמוכן לשלם להם יותר – שהגיע זמן קיצוץ. דרוקר, לעומתם, קורא ל-bailout. השוק צודק כשהוא עולה. כשהוא יורד, הוא מזייף ולא משקף את השכר הראוי.

שכר ראוי – איזה ביטוי חמקמק. האם מישהו יכול לחשוב על שכר ראוי במנותק מהשוק? יבואו הסוציאליסטים והקומוניסטים ויאמרו שניתן לממשלה, או למועצה, או למזכיר הכללי, לקבוע מי שווה יותר ומי פחות. למי מגיע יותר ולמי פחות. אם לכולם מגיע אותו הדבר – ניתן לכולם שווה בשווה. נראה הזוי, אבל בחלקים לא קטנים של המשק נעשה דבר לא שונה במיוחד. משרד האוצר וההסתדרות קובעים את שכרם של עובדי הציבור באופן מרכזי ומדרגים את הרופאים ואת עורכי הדין ואת המהנדסים ואת המרצים ואת כולם. הם אינם עושים זאת בוואקום – כוחות המגזר הפרטי משפיעים מאוד על הסולם הזה. אם לא המגזר הפרטי בארץ אז המגזר הפרטי בחו"ל. מהו שכרו הראוי של פרופסור בעל שם עולמי? האם הוא השכר שהוא מרוויח בארץ – שכר בלתי נמוך לכל הדעות (כשהוא כבר מגיע לדרגה גבוהה ולוותק מתאים) או השכר שהוא יכול להרוויח אם יעבור לאחת מ-30 אוניברסיטאות המחקר המובילות בעולם?

לא רק התחרות מבחוץ מפריעה למודל הזה של חלוקת הכנסות לפי תבנית מוגדרת מלמעלה. גם אם נכניס את כל העולם לתבנית הזו ולא תהיה תחרות ממדינה אחרת או ממגזר אחר, רוברט נוזיק, פילוסוף "ימני" (מבחינה כלכלית) בהשקפותיו נתן את התרגיל המחשבתי המאלף על ווילט צ'מברליין – אחד מהכדורסלנים הגדולים שידע העולם – כתגובה לכתביו של ג'ון רולס ואחרים שעסקו בנושאים של חלוקת הכנסות ראויה. הנה קטע קצר המסכם את הדוגמא:

Let's say a bunch of poor kids all pay to see Wilt Chamberlain play basketball.  Wilt gets the money, the kids get to see the game.  At the end of the day Wilt is richer and the kids are poorer.  Since we wouldn't object to any one of these transactions, why should we object to the resulting pattern?  Robert Nozick went further and argued that any "pattern-based" notion of justice would require continual and unjustified interference in personal liberties.

אני עושה קצת עוול לתחום ענק בפילוסופיה כשאני מציג רק את עמדתו של נוזיק, אבל הדוגמא מתחברת באופן ישיר לעניין הטאלנטים. אז כמה שווה ווילט? כמה שווה שמעון גרשון – הידוע בכינויו השני פצ'ימו גרשון – ואפילו מי שמשלם לו את שכר העתק לא יודע למה? רביב דרוקר שווה מה שמוכנים מנהלי ערוץ 10 לשלם לו על מנת שיופיע אצלם. אם הם מוכנים לשלם לו יותר ממה שהמפרסמים מוכנים לשלם להם בזכותו, אז תהיה להם בעיה בסוף החודש. בתקופה של מיתון "מה שלא יורה מקוצץ" ופרסום הוא אחד הראשונים לחטוף. העיניים והאוזניים שדרוקר מושך לערוץ 10 שוות עכשיו פחות, ולכן דרוקר שווה עכשיו פחות.

דרוקר שווה פחות? או השירות שדרוקר מעניק לערוץ 10 שווה עכשיו פחות? בארה"ב הקשר בין כמה אתה מרוויח לבין כמה אתה שווה הוא כמעט מיידי. לאנשים עשירים מאוד יש אפילו מונח: High Net Worth Individual. אתה אדם בעל ערך נקי גבוה אם ההון הנקי שאתה מחזיק הוא גבוה. אבל לא רק בארה"ב, השקילות הזו בין ערך שעת העבודה לערך האדם, בעייתית ככל שתהיה, קיימת במידה מסוימת. אם הזכרנו את נוזיק, למייקל וולצר (Michael Walzer) יש ספר טוב מאוד – Spheres of Justice על הנושא הזה. מומלץ בחום. בין השאר הוא מדבר על כך שצריך להגביל את הספֵירה (Sphere) של הכסף ולמנוע ממנו לקבוע את מעמדך וזכויותיך בתחומים אחרים.

ואולי יותר חשוב מהשכר של דרוקר הוא שכרם של העיתונאים בדרגי הביניים ומטה – אלה שאין להם את כוח השוק הגדול, אינם יכולים לאיים בעזיבה (באופן אמין לפחות) ונאלצים להרוויח משכורות נמוכות המרתיעות אותם מלהמשיך במקצוע ולהשתפר, והופכות את המקצוענות למיותרת כשתחלופת האנשים מזכירה תחלופה בהמבורגריה. לא ניתן להמעיט בחשיבות של תחקירנים וכתבים מקצועיים. מנהלי הערוץ – וגם מנהלים בערוצים ובמדיות אחרות – יבינו זאת רק כשאנחנו, צרכני החדשות, נסכים לצפות או לקרוא כתבות עומק, ראיונות מעניינים ותחקירים אחרים.

טוב, ניסיתי להכניס יותר מדי בפחות מדי מקום. ודאי חטאתי לתפקיד. אבל אני עובד פה בחינם, אז מה הערך שלי?

"אני קורא לכביש 6 כביש מחבר ישראל, כי הוא מחבר בין הצפון והדרום. השילוב בין הרפורמה בקרקעות וההשקעה בתשתית הכבישים והרכבות, יאפשרו לזוגות צעירים לרכוש דירות בזול"

פשוט משורר. הנה שיר שכתבתי בהשראתו:

כביש'לה ושמות חיבה אחרים

כביש מחבר ישראל
כביש מאחה ישראל
כביש סולל-בונה ישראל
אל תירא ישראל

כביש מחזק ישראל
כביש מְאַסְפֶלְט ישראל
כביש מאחד ישראל
כדת משה וישראל

ימינה, ישראל
פנה פניית פרסה, ישראל
צא ביציאה הבאה, ישראל
איי לאב יו טרמינל

-=-=-=-=-=-=-=-

ושוב עניין הקרקעות, בלי שאף אחד בדק אם זה באמת מה שיביא לירידה המיוחלת במחירי הדירות. אולי הקבלנים לא מספיק תחרותיים? אולי הבנקים שמממנים לא מספיק תחרותיים? אולי המדינה שבמקום להתרכז בתכנון בר קיימא בגבולות המדינה שתוסכם בסופו של דבר על כל הצדדים מתכננת ומשקיעה בשטחים שנויים במחלוקת ובוויכוחים על מכסות של דת גזע ומין.

מה שיותר מעניין הוא הרטוריקה של המנוע הרשמי מאחורי הרפורמה הזו – אגף התקציבים בפרט ומשרד האוצר בכלל. תחילה, ניסיתי לחפש באתר המשרד הסברים בנושא הרפורמה. נתקלתי בפמפלט המעוצב: "בלימה ותנופה" (אפשר לראות את שפת הגוף של ביבי ממש צועקת מתוך צירוף המילים הזה). בעמוד 20 של הקובץ ניתן לקרוא את הפסקה הבאה:

מינהל מקרקעי ישראל מופקד על ניהול קרקעות בבעלות המדינה, שהן כ 93%- מכלל הקרקעות בישראל. המינהל הנו למעשה מונופול השולט על הקצאת גורם ייצור מרכזי בכלכלה הישראלית. מדובר בגוף ביורוקראטי המתקשה לתת מענה הולם לצרכי השוק ונעדר תמריצים לחדשנות. הקצאת הקרקעות באופן מונופוליסטי וכן התנהלותו הלא יעילה של המינהל גורמים להקצאה בלתי יעילה של משאבים במשק, פוגעים בפעילות העסקית ומהווים למעשה חסם מרכזי בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל. התערבות בפעילות המנהל ושינוי מבני מהותי בשוק המקרקעין הנם צו השעה בכלכלה הישראלית.

חשבתי שזה קצת מוזר שגוף ממשלתי קורא לגוף ממשלתי אחר בשם התואר "ביורוקראטי" בתור איזה עלבון, כאילו הראשון אינו בעצמו משרד ממשלתי. לכן ניסיתי לנסח את אותה פסקה מחדש ולהחליף אותה במקומות הדרושים:

משרד האוצר הישראלי מופקד על ניהול כספים בבעלות המדינה, שהן כ-25% מכלל התוצר בישראל. המשרד הנו למעשה מונופול השולט על הקצאת משאב מרכזי בכלכלה הישראלית. מדובר בגוף ביורוקראטי המתקשה לתת מענה הולם לצרכי השוק ונעדר תמריצים לחדשנות. הקצאת התקציבים באופן מונופוליסטי וכן התנהלותו הלא יעילה של המשרד גורמים להקצאה בלתי יעילה של משאבים במשק, פוגעים בפעילות העסקית ומהווים למעשה חסם מרכזי בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל. התערבות בפעילות המשרד ושינוי מבני מהותי בממשלה הנם צו השעה בחברה הישראלית.

לא הרבה שינויים ועם זאת הפסקה המתוקנת נשמעת לא פחות טובה מהמקורית. בזווית רצינית מעט יותר, לפעמים השוק החופשי אינו הפתרון הנכון לחברה – גם במונחים שכלכלנים התומכים בשוק החופשי משתמשים בהם. על הסיבות להתערבות של גוף ציבורי שאינו חלק משוק הנדל"ן ניתן לקרוא עוד במקור שאביא בסוף הפוסט (של פרופ' רחל אלתרמן). אם כל הגופים הציבוריים הם מונופול מיותר הפוגע בפעילות העסקית אז יעשה משרד האוצר מעשה מנהיגות ויתן לשאר הממשלה דוגמא אישית בכך שיתפרק בעצמו. שברנו את המונופול.

"נגמר, תבוא מחר" - גם אני שונא ביורוקרטיה

מקור שני הוא טור דעה של המשנה לממונה על התקציבים שרון גמבשו בעיתון גלובס: הגיע הזמן להסיר את הדבק מגלגלי הקידמה.

נתחיל מהסוף. הפסקה האחרונה – ובפרט המשפט האחרון – מזכירים שלב בשיחת הסלון בו לאחד הדוברים כבר נמאס להתווכח והוא עובר למצב עוברי-רחמי, שם את ידיו על אוזניו ומתעלם מכל מי שחושב אחרת ממנו – מצב מצוין אם אתה המשנה לממונה על התקציבים:

בעלות פרטית מלאה על נכסי מקרקעין למגורים ולתעסוקה היא הדרך היחידה להבטיח את צמצום המעורבות של הממשלה בשוק המקרקעין. כל פתרון אחר אינו אלא אחיזת עיניים.

אז החלטנו שצמצום מעורבות הממשלה הוא תמיד טוב? אולי כדאי לחשוב על כך שוב, במיוחד כשמדובר בקרקעות במדינה שכבר אין לה כל כך הרבה קרקעות אבל יש לה המון ילדים פוטנציאליים שאין להם ביטוי לא בשוק ולא בבחירות. נניח שצמצום מעורבות הממשלה ישרת אותנו, ממתי הצמצום הפך מאמצעי למטרה? לא טובת האזרחים מופיעה בפסקה האחרונה, לא רווחתם הכלכלית ולא בריאותם הנפשית – פשוט צמצום המעורבות. נניח שזו באמת המטרה – האם לא כדאי, לפחות למראית עין, לעשות רושם של אדם המשתתף בדיון ציבורי ומוכן לשמוע הצעות אלטרנטיביות? כל פתרון אחר אינו אלא אחיזת עיניים. הלאה…

"הרפורמה המוצעת [...] תביא לביטול החיכוך הביורוקראטי בין מנהל מקרקעי ישראל לבין מאות אלפי חוכרי הקצה [...] ואף תביא לייעול פעילות המנהל מול יזמים. המשמעות הכלכלית היא ברורה – ירידת במחירי הקרקע והגברת הצמיחה במשק."

רגע, המורה, אני לא מבין. המשמעות הכלכלית שאתה רואה דווקא לא ברורה לי. אולי המחירים דווקא יעלו. הנה הסבר קצת יותר מנומק, למי שהמשמעות אינה ברורה כמו שהיא ברורה למר גמבשו – למתקשים:

הפרוצדורות הביורוקראטיות [...] הינן בלתי נסבלות ומביאות להיעדר יכולת לספק את היצע הקרקעות, בעיקר בתקופות של עלייה בביקושים, וכתוצאה – לעליית מחירים.

עכשיו ההסבר קצת יותר ברור. אבל אז נשאלות מספר שאלות אחרות: תחילה, האם המחירים הגבוהים בשוק נובעים באמת מחוסר סנכרון של המנהל עם הביקושים? אם כן, אז זו הייתה בעייה עונתית במהותה, ולאורך זמן המחירים הממוצעים היו צריכים להיות סבירים. הסיבה לכך שדירת חדר בצפון הישן של תל אביב עולה כל כך הרבה אינה הפקיד במנהל המקרקעין שעיקב את אישור בנייתה בשנות ה-50 או עם הפקיד עכשיו שמעקב את בניית המרפסת. שאלה נוספת היא האם אין דברים אחרים בשוק הנדל"ן שגורמים למחירים להיות גבוהים? הקבלנים נראים דווקא די מתואמים עם המועצה שלהם, וגם הרווחים יפים – אפשר לראות בבורסה. אולי יש איזו בעיית תחרותיות בשוק? עזבו, הרבה יותר קל לחבוט בחמור הזה של הביורוקרטיה. לא מסכימים? אפשר לעשות ניסוי מעניין. אני מכיר כמה כלכלנים שישמחו לנהל ניסוי כזה. ממש, עם רנדומיזציה של חלקות שימכרו. נראה אם יש השפעה על המחירים וכמה היא ניכרת. מאיפה הבטחון הזה שהפתרון התיאורטי שלכם הוא היחיד? שכל השאר אחיזת עיניים?

נקודה אחרונה בהקשר הזה היא אופי הפתרון. אם הביורוקרטיה מסורבלת, הפתרון הוא פשוט להרפות ולזרוק לשוק. לא, חלילה, הגדלת התקציב של המנהל – בהתאם לגובה האגרות וההיטלים שהוא מביא למדינה – או השקעה במערכת מידע מתקדמת יותר. מה לגבי גופים ממשלתיים ומקומיים אחרים? הצורך הזה בשקיפות וביעילות אינו בלעדי לתחום המקרקעין. אפשר לעשות הרבה יותר לשיפור השירות הציבורי. שאלת הצורך במעורבות הממשלה – האם ישנם כשלי שוק, לדוגמא – קודמת לשאלה מי יפעל בצורה יעילה יותר. השוק לא מכניס בחשבון את החמצן שפולטים השדות בגעש ובשפיים כשהם שדות חקלאיים. הוא רק סופר את המכוניות שתגענה למרכז הקניות שייבנה עליהם. הדבר היחיד שישמור לנו אוויר לנשימה הוא מנהל שלא ייכנע בקלות לקבלן שסופר את המכוניות ומתעלם מפליטתן. אם מחליטים שיש סיבה לתכנון אזורי שאינו נעשה על ידי כוחות השוק, אז הפתרון לסרבול אינו פירוק.

ספציפית לרפורמה המוצעת, לפי אתר משרד האוצר מדובר רק בקרקע עירונית ולא בקרקע חקלאית. כמו כן, מדובר רק ב-1%-3% מאדמות המדינה. אם כך, אז מה יהא על כל הבעיות שהמשרד מציין בשאר האדמות שהרפורמה אינה מדברת עליהן? האם המכירה תפתור אותן? ודאי שלא.

אגב, דרך אתר משרד האוצר דווקא מצאתי את אחד המקורות המעניינים יותר בהקשר מדיניות הקרקעות בישראל – עבודתה של פרופ' רחל אלתרמן ממכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות מ-1999. לא מעט נקודות עולות שם, והטיפול בהן נראה, על פניו, מעמיק ומאתגר.

הממשל הישראלי ממשיך להתנהג לפי כל הכללים של קפקא ויוצא במחול הבא: "ישראל מנעה חגיגות הבסטיליה בעזה במחאה על החזקת גלעד שליט בשבי", כשהציטוט המרכזי בטיעון הלוגי המסובך הוא:

"לא ייתכן שהם יחגגו יום שמציין חירות וזכויות אדם בעזה, כאשר גלעד שליט מוחזק שם"

ראשית, אני בטוח שראשי החמאס בוכים בביתם ומיד ישקלו את צעדיהם כלפי צרפת.

פלסטינים מתבאסים מאי הגעתן של הדיפלומטיות הצרפתיות

ברצינות, לרגע, הצעד הזה דומה מעט לחרם האקדמי שארגון המרצים הבריטים ניסה ומנסה להטיל על ישראל – שניהם משתמשים בכוחם נגד אוכלוסיה, או רעיון, הפוכים לגמרי מאלה שהם רוצים וצריכים לפעול נגדם. כמו שהאקדמיה הישראלית – ובכלל כל הקונספט הביקורתי של אקדמיה – יוצאת ברובה כנגד התנחלויות ושאר התקרנפות בחברה הישראלית, כך גם רעיונות המהפכה הצרפתית עומדים בניגוד לדרכה של חמאס – בפרט בנושא גלעד שליט. את מי הייתה מעודדת כניסתם של הצרפתים? את מי מניעת כניסתם מעודדת? כמה טיפשות ותסכול יש בהחלטה למנוע את הכניסה. דווקא בגלל גלעד שליט צריך לאפשר ולעודד קולות אחרים ברצועה. אבל אז לא יוכלו הפקידים לקפל את שרווליהם בהנאה ולהרגיש שעשו היום משהו.

עניין שני ולא פחות חשוב – אם החזקתו של גלעד שליט כשבוי מונעת חגיגות, אז צריך לבטל גם את החגיגות בארץ. כמה שבויים פלסטינים נמצאים בכלא הישראלי? זה לא עניין של כמות, כמובן. לפי הטיעון השליטיסטי (תרתי משמע) מספיק שבוי אחד כדי להפשיט מדינה מזכותה לטעום קרואסון חרות צרפתי.

כלכלנים וצרוּת אופקים

"מעניין שהכלכלנים באוניברסיטה כעסו עלי מאוד, ולעומת זאת היו סטודנטים לכלכלה שאמרו לי: ?כתבת ממש את מה שאנחנו מרגישים'", מספר אזרחי על התגובות למאמר. "תארי לעצמך איך זה ללמוד כלכלה ארבע שנים ולא לשמוע את השם קארל מרקס – המשמעות היא לא להבין את ההקשר הפוליטי של עליית הכלכלה המודרנית. ההתעלמות מההקשר הפוליטי והחברתי מתנקמת בכלכלה.

[...]

"יש לי רעיון פנטסטי. אני מציע ש-TheMarker יערוך משאל בקרב כל הסטודנטים לכלכלה: מי מהם שמע על הספר של אדם סמית, The Theory of the Moral Sentiments. מי מהם למד משהו על קארל מרקס? הם לא שמעו ולא ראו.

צודק פרופ' אזרחי כשהוא מצביע על בורותו של "הכלכלן" הממוצע בתחומים שלא למד – אם אפשר לקרוא לבוגר תואר ראשון בכלכלה בתואר כלכלן. אפשר גם לסיים דוקטורט בכלכלה מבלי לקרוא, רחמנא לצלן, שורה אחת מהמניפסט הקומוניסטי או מדאס קפיטל. אבל צרות האופקים הזו מאפיינת את כולנו – כתב העת העין השביעית יכול לערוך משאל דומה ולשאול את כל הסטודנטים למדע המדינה, מבוגר ועד פרופסור, כמה מהם ראו מודל של מסחר בינלאומי? מי מהם מבין מה המשמעות של יתרון יחסי? יתרה מכך – כמה מהסטודנטים שקראו את קרל מרקס בתואר הראשון – מדע המדינה, פילוסופיה, סוציולוגיה, כל התארים הרלוונטיים, לא רק כלכלה – קראו את קרל מרקס ולא סיכום שערך סטודנט לספר של האוניברסיטה הפתוחה שמסביר בשלוש פסקאות על משנתו של מרקס? מעטים מאוד ירימו את ידם.

אם זה רוחב היריעה, או עומק הקערה, הנפח נותר קבוע. גם אם הסטודנט הישראלי היה לומד יותר – כמו עמיתיו בארה"ב ובאירופה – הוא אמנם היה יכול להספיק יותר, אך עדיין הוא לא היה מספיק ללמוד הכל. כאן המקום לדיון ציבורי. אי אפשר לצפות שכל פקיד במשרד האוצר יהיה איש רנסנס שיודע הכל וקרא הכל, ומעל הכל גם מחליט הכל נכון. טעויות, אם הן נובעות מצרות אופקים, מקוצר ראיה או מטעות כזו או אחרת – מקומן לעלות לדיון ולהימנע. חשוב לתקוף את הטעות ולא לפסול את הטועה באשר הוא יחליט. אפשר להתוות מדיניות מבלי לקרוא מרקס – וגם מבלי להכיר את כל המודלים בכלכלה. אם יש החלטה שפרופ' אזרחי יכול לומר שהיא נובעת ממחסור ברקע מתאים, יבוא הפרופסור ויאמר את דעתו.

אגב, חוסר היכרות עם מרקס, וובר, או כל הוגה או חוקר אחר אינה טיעון טוב נגד החלטה כזו או אחרת. הטענה: "אתה טועה, ואתה לא יודע למה אתה טועה כי לא קראת את מר א' או פרופ' ב'. לכן אתה לא ראוי להחליט כי אתה תטעה לבטח ותהרוס כל חלקה טובה שעוד נותרה במדינה" אינה קבילה. אותו מאמר שפרסם פרופ' אזרחי נכשל בדיוק בנקודה הזו. הפקידים בארה"ב רוכשים את השכלתם, על פי רוב, במערכת השכלה גבוהה המקדשת כמעט את עקרונות ההשכלה הרחבה – במיוחד בתארים הנקראים Liberal Arts. קשה למצוא מערכת השכלה גבוהה המנסה להכיל יותר תחומים במהלך התואר הראשון. עם זאת, ארה"ב ופקידיה אינם ממהרים לתמוך בהשכלה או בתרבות במימון ציבורי. ודאי שלא ברמות המקובלות אצל עמיתיהם באירופה ובישראל. לכן לא ניתן לקשור את הקיצוצים בצרות אופקים של תכנית הלימודים בלבד. יש סיבות אחרות, כנראה, חשובות יותר.

הכלכלה כֵּמשק (Economy) מול הכלכלה כתחום המחקר (Economics)

בנוגע ל-"כלכלה" – מהמשפט הראשון לא ברור באיזה מן המובנים – מצוטט הפרופ' כאומר:

"בעבר ניסו להציג את הכלכלה ואת השוק החופשי כחוק טבע, אבל זה לא כך כי מה שקובע את חופש השוק הוא גבולות הפוליטיקה. יש מדינות עם רגולציה ויש מדינות בלי רגולציה. המשבר הכלכלי העולמי גרם למומחים רבים להבין שחוקי הכלכלה אינם חוקי טבע, לדוגמה, יו"ר המועצה המייעצת של האוצר, פרופ' עומר מואב, כתב שצריך להבין את חוקי הכלכלה כמו את חוקי הפיסיקה. אי אפשר לשנות אותם. טוב, הוא כתב את זה לפני נפילת וול סטריט".

הוא כתב את זה לפני נפילת וול סטריט… כן. כלומר, עכשיו פרופ' מואב חושב שחוקי הכלכלה השתנו? איני יודע. מה שבטוח הוא שכשל של אובייקט מחקר מסוים לכשעצמו אינו יכול להעיד על כשל בתחום החוקר אותו. האם העובדה שאנשים מתים מעידה על כך שגוף האדם אינו פועל על פי קשרים סיבתיים מסוימים שניתן, צריך, כדאי וראוי לחקור אותם – גם אם לא גילינו את כולם? האם העובדה שמתחוללת סופת הוריקן בלתי צפויה בקאריביים הגובה נזקים בלתי נתפסים מעידה על כך שהחוקים לפיהם פועלים העננים, הרוחות והים אינם חוקי פיסיקה? וודאי שלא.

מצד שני, אני איני מרגיש בנוח עם הסברים פיסיקליים לפעילות אנושית. כשלחלקים אותם אנחנו מנסים לחקור יש רצון חופשי – אולי הוא רק יציר הדמיון אך אני מאמין עדיין שיש כזה – הם עלולים לפעול באופן שאינו תואם את הציפיות שלנו כצופים מהצד. אך זו אינה סיבה להפסיק לחקור ולהבין יותר. האם זה טיעון נגד הכלכלה כתחום מחקר או נגד השוק החופשי? כנראה שבעיקר נגד השוק החופשי, ויחד עם זאת גם נגד תומכיו. שני אגרופים במחיר אחד. הבעיה היא שלפחות אגרוף אחד החמיץ את המטרה.

רגולציה – מילה שפותרת הכל

מה הפתרון לשוק החופשי על כשליו השונים? נכון, ילדים. רגולציה. אבל כאן אזרחי – כנראה מבלי לשים לב – מציג שני מקרים שלדעתו מצדיקים את הרגולציה באשר היא, אך למעשה המקרה השני הוא דוגמא מובהקת לבעייתיות הטמונה ברגולציה:

"כאשר ביקשו לפתוח את הפנסיות לשוק ההון, לדוגמה, לא השקיעו מספיק מחשבה בשאלה מה יקרה עם החסכונות הפנסיוניים של מאות אלפי עובדים, שלא רק שיחדלו לשאת תשואות אלא אפילו יפסידו. חברות הביטוח והפנסיה שיחקו בהון של האדם הקטן בכל מיני השקעות מטורפות כדי ליצור רווחים גדולים יותר. בסוף תמיד יאשימו את 'חוקי הטבע' של הכלכלה, ויגידו שזה מעבר לשליטתנו.

"עוד דוגמה? הרעב בחבל בנגל ההודי ב-1943 לא היה תוצר של אסון טבע זה או אחר, אלא תוצאה של מדיניות חלוקת מזון שגויה, שהשאירה חלקים גדולים של הציבור ההודי ללא מזון. ממשלות צריכות לשאת באחריות, ויש לייחס להן הרבה יותר אחריות ממה שהן מציגות".

אוקי, אז בדוגמא הראשונה נעצנו עוד אגרוף – מוצדק בהחלט – בפרצופו של השוק. בדרך שכחנו לציין מה היה מצב הפנסיה לפני שהיא נפתחה לשוק ומה קרה לתקציבה כשהייתה פנסיה תקציבית – הפנסיונרים של בי"ח ביקור חולים בירושלים, למשל, יוכלו לספר לנו, אם הם שרדו את השנים האחרונות. בכל מקרה, הדוגמא השניה היא במובהק כשלון של מתכנן מרכזי: "מדיניות חלוקת מזון שגויה". רגע, אבל אמרנו שרגולציה זה טוב, לא?

באותו ראיון ממש, יחד עם ההילה המסתורית של הרעיון של הרגולציה מסתתר לו שטן קטן. מסתבר שהרגולציה מתחלקת לשניים: רגולציה חזקה (טובה) ורגולציה חלשה (רעה):

"מימון מפלגות הוא המרכיב העיקרי ביחסי הון ושלטון. כשאותו אדם תורם למועמד אחד וגם ליריב שלו – מה יכול להיות המניע שלו לתרומה כפולה, אם לא ששני נבחרי הציבור ירגישו כלפיו מחויבות באותו עניין? בישראל יש תופעה חריפה במיוחד: בעלי ההון למדו להשיג הנחות מהשלטון בענייני חקיקה ורגולציה, כהטבות שמשתלמות גם לפוליטיקאים."

[...]

זאת הסיבה לכך, אומר אזרחי, שיש להיזהר מהחלשת הרגולטורים, ומצד שני לדאוג לא לשחד אותם. לכן הוא רואה בעיני רוחו משרתי ציבור עם ערכי שירות ציבוריים, בעלי אינטרס פרטי שמוגבלים על ידי כללי משחק, וגם ציבור ערני שיעניש חברות ודמויות ציבוריות שפוגעות באינטרס הציבורי.

מה מבדיל בין רגולציה חזקה לחלשה? הערכים שיש למשרתי הציבור? אין ספק שיש להם חשיבות עצומה בתקינות ההתנהלות בספירה הציבורית, אבל האם הערכים האלה מספיקים מול המליונים שמוכנים הקונצרנים הגדולים לשלם – בין אם ישירות לפקיד ובין אם בעקיפין דרך שדולות, פרסומות ובעלי טור כאלה ואחרים שישפיעו על הדיון? האם העין הציבורית תוכל לראות כל סטיה מדרך הישר? האם היא בכלל יכולה לשים לב? הרגולציה החזקה והחלשה – כמו תאומים סיאמיים – אינן נפרדות. גם רגולציה חזקה יכולה לטעות, כמו בחבל בנגל שבהודו. בדיוק כמו השוק החופשי, יש כשלים לפעמים ויש תופעות המנוגדות לרוח התחרות שנוצרות מתוך השוק החופשי.

הרגולטור לא יכול להיות מילת קסם המנגחת כל כשל שוק ואמירתה אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיה ולפטור אותנו מלחשוב. לפעמים הוריקן הוא פשוט הוריקן ואין מה לעשות. לפעמים אפשר לחשוב על צעדי מנע או התמודדות שיועילו – אבל צריך לומר מהם צעדי המנע ולא לזעוק "צעדי מנע!". במידה מסוימת הקריאות לרגולציה מזכירות קריאות לפיטורי מאמן במועדון כדורגל. גם התוצאה דומה. אם נפטר את השוק החופשי, לא בטוח שהמאמן הבא שחשבנו עליו ישפר את מצבנו. לפעמים צריך להחליף את השחקנים ולפעמים צריך להבין שאם זו הקבוצה, המאמן שהיה הביא אותה הכי רחוק שהיה אפשר, גם אם זה לא היה כל כך רחוק.

עוד שני אגרופים מפוספסים לקינוח

יש עוד ציטוטים רבים הקשורים בכך ובכלל הרבה אגרופים שמקורם נכון אך מטרתם שגויה. אחד מהם – מוצדק בכוונתו – הוא הרצון לתת משקל נגד לתרבות הצרכנית המעוורת ומרדדת אותנו. שני אגרופים בנושא זה שולח פרופ' אזרחי. הראשון מדבר על "גלובליזציה" (שוב סיסמה ושוב טעות במספר):

אזרחי סבור כי לגלובליזציה יש פן חיובי ופן שלילי. הצד השלילי הוא שהגלובליזציה נתנה לאזרחים במדינות רבות את התחושה שרווחה כלכלית היא דבר טוב. "הרעיון שצריך להתייחס אל האזרחים כאל צרכנים – בין אם משווקים משחת גילוח או ראש ממשלה – גרם להשחתת התרבות האזרחית על ידי תרבות כלכלית גלובלית". הצד החיובי של הגלובליזציה, אומר אזרחי, הוא האפשרות להטיל סנקציות על מדינות כמו קוריאה הצפונית ואולי גם על איראן".

אני מקווה מאוד שהמשפט "הגלובליזציה נתנה לאזרחים במדינות רבות את התחושה שרווחה כלכלית היא דבר טוב" הוא פראפרזה של המראיינת ולא של אזרחי. יש במשפט הזה כל כך הרבה ניתוק ממה שקורה במדינות שחבות את רווחתן הכלכלית העצומה לגלובליזציה. מזרח אסיה ודרומה מלאות באזרחים ששינו את מעמדם מעוני מחפיר לעבודה קבועה, השכלה, בריאות וכבוד כלכלי שלא היו מתאפשרים אילו המדינות המערביות לא היו פונות לכיוון הגלובליזציה. הנפגעים העיקריים נמצאים דווקא במדינות המפותחות וקריסתה של דטרויט רק מעידה על כך. נכון, התרבות העולמית עוברת הליך אמריקניזציה וכולנו עוברים תחת מכבש הרידוד הצרכני, אבל לומר שהצד הטוב של הגלובליזציה הוא היכולת להטיל סנקציות – שאינן מועילות בדרך-כלל – זה פספוס רציני.

האגרוף השני מדבר על סוציאל-דמוקרטיה:

"כן. אני מציע שישראל תהיה ליברלית סוציאל-דמוקרטית. ליברלית במובן העמוק: שאזרחי מדינת ישראל יהיו מסוגלים לשאוף לרווחה ציבורית ולא רק פרטית, שישאפו לצדק חברתי, שלא יהיו רק צרכני תרבות אלא יוצרי תרבות. סוציאל-דמוקרטי בהקשר הזה הוא הצירוף בין האינדוידואליזם לבין מדיניות כלכלית ציבורית. אני מציע קפיטליזם שמבוסס על האינדיווידואליזם הפנימי ולא על החיצוני. אנשים שמשמעות חייהם אינה המכונית שרוחצים אותה בכל יום שישי, אלא ספר, מוסיקה, תיאטרון. ולא במובן הצרכני-בידורי, אלא במובן של התמודדות עם שאלות כמו – למה אנחנו פה בכדור הארץ? מי אנחנו? מהם מקורות הצדק? אילו ערכים אנו מעבירים לילדים שלנו? ומה עם החמלה?"

האם דווקא הסוציאל-דמוקרטיה במובן של שילוב המדיניות הכלכלית הציבורית – הגדלת תקציב החינוך, הבריאות, התרבות – תשנה את הכיוון אותו בחרה החברה שלנו? האם מדיניות פיסקלית יכולה לשנות טעמים? עוד שלושים מיליארד שקלים וזהו? השאיפה שלי זהה לשאיפה של פרופ' אזרחי, אבל הסיסמה "סוציאל-דמוקרטית" אינה מחויבת המציאות. התקציב הציבורי הוא חשוב ביותר, אך צריך לזכור שהוא כלי ולא מטרה. אפשר להוציא 70% תוצר על חינוך שבסופו של דבר יחנך לתרבות הצריכה אותה אנו רוצים לגמד. הנה, כלכלן שקרא מרקס ושמע משהו על המדינה כחלק מבניין העל. אולי ייטב לנו אם במקום הוצאה ציבורית גדולה יותר נטפח אנחנו, עצמנו, בסביבה שלנו תרבות אחרת. מהפכה מסוג אחר. תוספת תקציב לחינוך ותרבות היא קריטית, אין ספק, אך לבדה היא לא תוכל לעמוד מול כוחות השוק.

בציטוט השני מופיע המשפט: "מה שקובע את חופש השוק הוא גבולות הפוליטיקה." חשוב לזכור גם שבמקרים לא מעטים מה שקובע את גבולות הפוליטיקה הוא השוק. אפילו מרקס, כך נראה לי, אמר את זה פעם.

"יש התפשטות של אוכלוסיות שלא צריכות להיות מעורבות. אני חושב שלא מתאים לגור ביחד, אנחנו יכולים להיות יפי נפש, אבל זה לא מתאים. תראו מה קרה בעכו. היה אצלי אתמול ראש העיר עכו שלוש שעות ושאל אותי איך מצילים את העיר. הוא אומר לי תביא ערימת חרדים נציל את העיר, ואפילו אני אאבד את כוחי הפוליטי. הוא מספר שערבים מתגוררים בבניין של יהודים ומבריחים אותם"

עזוב אותך מעכו, תראה מה קורה בקריית יובל. חרדים מתגוררים בבניין של חילונים ומבריחים אותם. אולי באמת תביא ערימה של אנשים נציל את השכונה. כאלה, לא חרדים, שאפשר יהיה לנסוע בשבת אם רוצים (אפשר יהיה גם להימנע מלנסוע בשבת – מי שרוצה).

-=-=-=-=-=-=-

פקיד: "כבוד השר, עו"ד אחמד עבד אללטיף שוב רוצה אותך"

אטיאס: "עוד פעם הנודניק הזה. מה אמרנו לו פעם? תגיד לו שאני לא נמצא"

פקיד: "זה לא עבד עליו כשניסיתי. הוא אומר שהוא יודע שאתה כאן"

אטיאס: "טוב, נו, תעביר. כאילו שהוא מחדש לי משהו"

עבד אללטיף: "כבוד השר אטיאס, רציתי לשאול אותך מה קורה עם האישורים"

אטיאס: "אחמד, אני אמרתי לך שזה באחריות יוסי פה במשרד. הוא אחראי על זה."

עבד אללטיף: "דיברתי עם יוסי. הוא אמר לי שיש הנחיה מלמעלה שלא מוציאים אישורים"

אטיאס: "טוב, תשמע, הנחיה מלמעלה זה לא משהו שאנחנו פה יכולים להפר"

עבד אללטיף: "מה זאת אומרת? זה לא אתה הנחית?"

אטיאס: "אני? לא, הנחיות מלעלה זה… אתה יודע… מלמעלה."

עבד אללטיף: "מי? ביבי?"

אטיאס: "לא ביבי, איזה ביבי. מלעלה זה משמיא."

עבד אללטיף: "אתה רוצה להגיד לי שאלוהים החליט שאין אישורים בוואדי ערה?"

אטיאס: "יש אישורים בוואדי ערה. למה אתה אומר שאין? הנה, דודה שלי קנתה בדיוק דירה בחריש"

עבד אללטיף: "מה דודה שלך? יש לי שלושים לקוחות שמחכים לאישור."

אטיאס: "על מי אתה עובד? מי מחכה לאישור בניה אצלכם, תגיד לי? אין לכם טיפה כבוד לחוק אתם"

עבד אללטיף: "זה השלושים שאצלי. כל השאר כבר התייאשו"

אטיאס: "מה זאת אומרת התייאשו? זהו? ירדו מהארץ?"

עבד אללטיף: "מי ירד מהארץ? הלוואי. אבל מי יתן לך ויזה. הם בונים בלי אישור. כמה דווקא מצאו כמה דירות בעכו שהיהודים כבר לא רוצים"

אטיאס: "אה אז אתה אחראי לבלאגן בעכו? הייתה לי הרגשה"

עבד אללטיף: "כן, אני אחראי על עכו. אפילו נפוליאון התייאש ממני, אז כדאי לך להתחיל לעשות מה שאני מבקש"

אטיאס: "נפוליאון? מי זה? הוא מקדימה? עבודה? נשמע שם של רוסי. אולי ישראל ביתנו?"

עבד אללטיף: "לא בדיוק. הוא מהירוקים. הם ממש חזקים עכשיו בעכו. פשוט ראש העיר ביקש שיביאו ערימה של חרדים, אז הכל התמלא חיתולים משומשים מההפגנות שלהם ופחי זבל שרופים"

אטיאס: "מה אתה אומר…"

עבד אללטיף: "טוב, בקיצור, איפה אפשר לבנות היום בוואדי ערה?"

אטיאס: "בחריש, מה זאת אומרת."

עבד אללטיף: "אני יכול לקנות בית בחריש?"

אטיאס: "שמע, אולי בחריש לא כדאי לך. זה יוצר חיכוך. אולי תנסה במקום אחר."

עבד אללטיף: "איפה במקום אחר? הילדים מתחתנים ורוצים לגור ליד ההורים."

אטיאס: "מצטער, אין מקום. אזל."

עבד אללטיף: "מה אזל? תן לי משהו. בסוף הם יבנו בלי אישור."

אטיאס: "אין לי מה לתת. שיבנו."

עבד אללטיף: "מה שיבנו? אח"כ יבוא מרזל עם הסיורים שלו של הדו-קיום ויגיד למשטרה שצריך להרוס את הבית."

אטיאס: "צודק. אחרי הכל זו מדינת חוק ופה זה לא עזה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה."

עבד אללטיף: "נו, אז מה אתה מציע?"

אטיאס: "שמע, זו מדינה קטנה. אין הרבה מקום. צריך לחשוב קדימה. בכל זאת, יש לנו שישה-שבעה ילדים במשפחה, זה גידול מטורף. חייבים לחשוב איפה הם יגורו. בסנהדריה נגמר המקום, במאה שערים אין על מה לדבר. בקריית יובל עושים לנו בעיות… אי אפשר. זה מצב באמת קשה. יש פה ערימות של חרדים שמחכות לפתרון דיור ואני לא יכול להמשיך ככה. שמע, גם אין להם הרבה כסף כי יש בעיה עם החוק – לא נותנים להם לעבוד, הם צריכים ללמוד כל היום ואין מזה הרבה כסף. בעיקר תמורה רוחנית, ובכל מקרה, אנחנו מוכרחים."

עבד אללטיף: "אני מבין, כן…"

אטיאס: "אז מגיעים למצב שאין באמת כסף ואין הכנסות גבוהות. אז קונים פה בזול, ושם מקבלים איזו תרומה, אבל צריך שהמדינה תעזור. מסכנים הילדים – רוצים עוף לשבת, ואתה יודע כמה עופות צריך בשביל משפחה של שמונה? הם לא יכולים לעמוד בזה. המדינה חייבת לעזור להם. אז יש קצבאות, וזה עוזר, אבל לך תמצא משכנתא עם קצבאות. זה בלתי אפשרי"

עבד אללטיף: "כן, כן, זה באמת בלתי נסבל"

אטיאס: "אתה מבין? הם צריכים שר שיכון ובינוי חזק שיסדר להם מגורים שהם יכולים לקנות. פה אני נכנס. אתה צריך להבין אותי פה. אין מה לעשות, מה, נזרוק את האנשים האלו לרחוב?"

עבד אללטיף: "מה פתאום לרחוב. הנה, תראה, אצלי בדיוק יש אותה בעיה. צריך לבנות בית, ואפילו יש כבר כסף בשביל לבנות – אתה יודע, גם אצלנו המחירים נמוכים יותר כי עוזרים אחד לשני – אבל אין רשיון ומפחדים שיהרסו את הבית. מה יעשו אם יהרסו את הבית? אתה רואה? זו בדיוק אותה הבעיה."

אטיאס: "כן, כן… זאת אומרת, לא. ממש לא. מדובר בשני מצבים שונים לחלוטין. איך אתה משווה בכלל? אצלי מדובר באנשים טובים, יראי שמים. זה שונה לחלוטין. טוב, אני צריך לזוז, יש לי משהו בשתים-עשרה."

-=-=-=-=-=-

השר אטיאס, אולי חשבת על זה שאם לאנשים כל כך חשוב להיות נפרדים, אז הם פשוט יקנו דירות באזורים נפרדים? אם הם לא נפרדים כנראה שיש סיבה חזקה יותר שמשאירה אותם יחד. לרוב היא לא קשורה אליך ואתה גם לא תוכל לדעת מהי – ולכן התכנון שלך יתעלם ממה שהם עצמם רוצים. לפעמים התכנון שלך הוא זה שגורם בדיוק לתוצאה ההפוכה.